מתנחם אל עבר שקיות שחרית
כשהשמש מלטפת כאם לבנים.
החוצה, בגן, שם קרצו פרפרים
שכובה גופתי לעיני החיטים.
כך אתעורר, אל התנערות החושים
מאבק התחנה לבראשית. והבוקר
יורד, מעורפל, ויבוס
משתכר מול חלונות השבטים.
ראשי נאחז בידי, מאמצות עצמי
לא לרעוד, על מיטה של
שדות, להניע שריר, זאת יד
שאוספת שערותיי לאחור.
ואם יסתובבו עיני לרגע
וינסו לתפוס המחזיק, שוב נצא
לחלום ונציע סדיני ערב
ועוד פעם נתקל בסיפור אחר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.