דנה לוטן / רחוקים מכדי לגעת |
האפוד מושך למטה אבל הלב מערבה, אל הגלים.
איך ירוק העצים כל כך שונה מירוק המדים ואיך נפשי מרגישה כל כך
רחוקה מכל ההקשבים וערכי צה"ל.
ובהזית שיממון השמירה אני רואה עצמי משילה את הנעליים, המדים,
הנשק, המחסניות, נסחפת-טובלת במי האגם המנצנצים
אליי מחלון עמדת השמירה
ואני מושכת בכתפי, מסדרת את הקסדה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|