[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חני נשיא
/
ציפיה

דמעה נזלה מבעד עיניה, עוד דמעה נזלה אחריה, ליבה פעם בחוזקה
והיא הרגישה שהוא במצב מסוכן.
היא כל כך רצתה לעזור לו, אך לא ידעה כיצד. הרגישה שלעולם לא
תשכח את אותם רגעים, שהמועקה אף פעם לא תעלם מבעד חייה. באותם
הרגעים היא חשה שנגמרו חייה, הרגישה שכעט שום דבר לא יוכל
לחזור להיות כמו פעם.
"אני מבטיח שאני אחזור" הוא אמר, מסדר את חולצתו ומסרק את שערו
כדי שיעמוד היטב. הוא חייך במין מתיקות מסויימת ועיניו הכחולות
והבוהקות נצצו באופן מוזר.
אך היא בכל זאת חששה. מאז שאמר לה שהוא טס לעזור לאחיו שגר
בארצות הברית היא הרגישה שמשהו לא כשורה, שמשהו הולך לקרות,
איך היא הרגישה את זה.
"אל תדאגי, אני רק הולך לכמה זמן לעזור לו בעבודה" אמר לה,
"אני יחזור".
אבל עברו הימים, עברו הלילות שנהפכו לקרירים מרגע לרגע והיא
מצאה את עצמה מחכה לו. הדמעות נזלו מבעד עיניה, כבר לא נשאר לה
כוח.
"תשכחי אותו כפי שהוא שכח אותך" הציעו לה חברותיה, כשהבחינו
בדאגה שהיא מתמוטטת בכל יום שעובר, אבל היא לא שמעה להם. עם כל
הכאב שהרגישה, היא ידעה כבר את גורלה- לחכות לו לנצח.
"הוא הבטיח" מלמלה, בעיקר לעצמה, "הוא הבטיח שיחזור".
אבל הימים הפכו לחודשים, והחודשים הפכו לשנים ולא היה סימן
חיים מימנו. חייה הפכו למין אובססיה עם מטרה אחת ויחידה, היא
חיה רק בשבילו, בשביל התקווה שאולי יחזור.
אבל הגיע היום שבו לא יכלה יותר, במיוחד שהעצב הענק הפך לכעס
אחד גדול, למין טינה מצטברת.
היא כעסה עליו, כעסה שעזב אותה ולא חזר. שהפך את חיה לעולם
אחר, למציאות אחרת ממה שהכירה.
הדמעות הפכו לרוגז, העולם הפך לשחור יותר. היא הרגישה שהיא לא
מכירה את עצמה, שאין לה מקום לחייה.
הרגעים שחוותה איתו הפכו לרגעים שנזכרה בעת בדידות איומה, ביום
גשמי במיוחד שישבה בביתה עם עצמה.
החברות כבר לא היו שם בשבילה. הם כבר גדלו, התחזקו, התבגרו,
ובנו לעצמם בית ומשפחה. לא היה להם כבר כוח לסבול את הבכי שלה,
את הכאב, הדבר היחידי שמילא את ליבה בשנים אחרי שהוא עזב.
וכשהם עזבו, היא התמוטטה, לא היה מי שיחזיק אותה.
עבר לו עוד קיץ, וכשהגיע החורף הקר, זה קרה. היא נפלה למשכב,
מרגישה בודדה. הבדידות היא שדיכאה אותה, הדיכאון הפך למחלה
נפשית שהפכה במהרה למחלה גופנית. היא לא אכלה או שתתה. ליבה
היה רק מלא בגעגועים, רק מלהביט על הנוף היפיפיה מהדירה ששכרו
שניהם לפני שעזב, גרם לה להרגיש שבעה, שמחה לרגע קט.
הרופאים קבעו שלא נותר לה עוד זמן, אולי כמה חודשיים במקרה
הטוב.
היא יכלה להתגבר, אילולא הוא היה כאן. היא יכלה להתגבר נפשית
אילו הייתה שוכחת אותו.
אבל היא לא רצתה לשכוח אותו...
התקווה נעצה בה כמו מחלה, היא קיוותה לשובו גם שהיתה מחוסרת
הכרה. הרי הוא הבטיח, הבטיח שיחזור. היא הפכה את האהבה למין
דבר עצוב, למרות שלכולם זה היה שמח.
בשבילה הוא היה אהבתה האמיתית, והיא לא הסכימה לקבל אף אחד
אחר, אפילו לא משהו מזדמן. היא אהבה אותו, כל כך אהבה.
האמונה בו הפכה למין פקפוק, היא לא היתה יותר בטוחה שהוא
יחזור. אבל היא קיוותה ששוב תוכל לראותו, היה זה כבר מאוחר
מידי לשנות את מצבה.
וביום הראשון של האביב, היא כבר לא היתה. רק מציפה את העולם
במין תהיה, היא לא זכתה לראות את הפרפרים מתעופפים, היא
התעופפה בעצמה במין עולם אחר ומיוחד. והעולם שעזב, נשאר לבד.
ורק הציפורים שסימלו את בוא האביב, שרו את שירה, הם היו
הסימנים היחידים, לאותה אישה שחיכתה, שציפתה בקוצר רוח, לבואה
של אהובה, רק שיחזור...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם אני.




נושאת המגבעת.
לא ההיא, הזאתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/1/05 14:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חני נשיא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה