אף פעם לא חשבתי שאני אאבד את הזיכרון שלי, אפילו לא חלק ממנו,
בעיקר לא ע"י וירוס של מחשב.
המחשב לקח חלק גדול מהחיים שלי, הישיבה של שעות מולו מקנה לי
משהו, חיים, הצד הוירטואלי שבי.
לכל אחד יש צד כזה רק שאצלי הוא היה הצד השולט. העולם
הוירטואלי שלי הסתכם סה"כ בקופסא ממוחשבת שהונחה על השולחן
בחדר שלי, אבל הקופסא הזאת היתה כל העולם שלי.
יש אנשים שחושבים קדימה אבל אני לא, אולי קצת אבל לא מספיק
בשביל להציל את הזיכרון שלי.
כשאתם יושבים וכל העולם שמונח לפניכם זועק אליכם דרך מסך זה
מהפנט, אצלי ההיפנוט היה חלק מהיום יום וברגע השיא משהו ניפץ
אותו לרסיסים.
וירוס לא יחדור לי לחיים, בעיקר לא וירוס וירטואלי, וכמו כל
אדם טעיתי. פגע בי הוירוס הכי קשה, וירוס שמוחק את הזיכרון, את
העבר, הרגעים הקסומים, החוויות, הדברים הקטנים שמזכירים לך
עולם במלואו.
את הגלגל אי אפשר להשיב לאחור וגם לא את העולם הוירטואלי שלי
שקרס יחד עם המחשב. רק דבר אחד נותר לי לעשות, לנסות ולהקים
אותו מחדש.