רציתי אהבת משוררים.
ללכת לאיבוד, נאנחת ומתמסרת,
בעקבות המטאפורות הזולות שלך.

ישבתי בבר אפלולי, עם מחשוף ואיפור כבד.
אפילו כתב הרופאים שלי לא הצליח להסתיר
                                    את הנאיביות.

ואתה, משורר שלי, לא מצליח להבין למה אני בוכה סתם.

         

ועכשיו שקט.
העלים שנערמו במרפסת שלא ניקיתי זה מכבר,
הותירו נפתולים-נפתולים של אבק.
קטורת שהבאת מסיני החלה למלא את החדר
בריחות נוסטלגיים.
נשמתי אותך.

       

אני רוצה שתאהב אותי כמו משורר מיוסר.
אני רוצה מילים צפופות צפופות על קבלות כרטיסי האשראי שלך.
אני רוצה לילות לבנים
בדמותי.