גם בשבת האוהלים מסודרים פלס.
הם עשו זאת בעצמם, בריצה
בפקודת הרס"פ.
שידע שהם מפחדים, זה רק חודש ראשון על מדים.
המ"פ יהיה מרוצה, צריך להחדיר משמעת.
מה יהיה?
אחרי הטירונות הם יורדים לשטחים.

ארז יושב באוהל הראשון.
(שממילא נראה כמו כל השאר)
יושב בקצה המיטה, ובבושה
מתקשר לאמא.
"אני לא יכול יותר", בוכה ומגמגם.
אם המפקד היה שומע הוא היה אומר: "ככה לא מדבר
לוחם."

ודניאל נכנס כולו מרוגש.
"גם אתם ראיתם את המש"קית ת"ש?"
ויצחק צוחק "מה הייתי עושה לה...
באזרחות."
וכולם מחייכים.
חוץ מגדי שנראה דווקא די רציני.
הוא יושב ליד האוהל ומתעקש לאהבתו:
"אני אחזור עוד שבועיים, אל תדאגי"
אבל היא אומרת שזה נראה לה בלתי אפשרי. היא כלכך אוהבת אותו
וזה כלכך קשה לה.
"לך קשה?" הוא אומר ומתרגז.
והיא לא מבינה איך הוא לא מבין אותה. מאז שהוא בצבא. הוא
השתנה. אין לו רגש.
ועכשיו אין לו אם מי לדבר.
אבל הוא עובר. לאוהל השני.
שם הוא מנסה. הוא יודע שבני עבר משהו דומה.
אבל בני שותק. הוא לא מדבר. הוא רק בוכה.

ואלכס מבחין בתנועת גופם.
וחושב שהוא מצליח להבין אותם.
"גם לי היה" הוא אומר "איך להגיד. חברה, באוקאינה"
אבל גדי רק מחייך לרגע. מצחיק אותו המבטא.
ובני בוכה.
אלכס יודע שגם שבועיים את הבית הוא לא רואה.
אז הוא מתחיל לקלל ברוסית, זה מצחיק את הח'ברה.