ילדה אחת, בודדה בעולם,
יושבת בפארק חשוך וריק מאדם,
מנסה לחשוב מה לא עשתה בסדר,
כי לא יכלה לחשוב על שום דבר מעבר.

גשם יורד, והילדה עודנה יושבת,
לא זזה ממקומה, רק חושבת וחושבת,
על מעשים שעשתה והתחרטה,
על דברים שאמרה אך לא התכוונה.

הרוח נושבת, מקפיאה עצמות,
כדי להבין מה היה שם, צריך היה לראות.
היא עדיין שם, שוקעת בתוך חייה,
כשחיים ומוות מתערבבים ומרטיבים את לחייה.

הרוחות זועקות, הגשם זועף,
ילדה אחת, לבנה כבר כולה,
כל כוחותיה כבר כלו
את גופה הציף רעד של חרטה,
צועקת על אלוהים בנשימתה האחרונה,
לוחשת דברים שרק מלאכים שמעו
שבריר של שקט, ברגע של אמת
שמיים שחורים ונפש אבודה.

לעולם לא אבין, גם אם אתאמץ לחשוב
למה הרגישה שאת העולם הזה היא רוצה לעזוב,
לעולם לא אדע מה היה הגורם לליבה המרוסק,
ולמה כל כך רצתה לעזוב את העולם שהיה יכול להיות שלה,
כי כשהבוקר עלה, וכשהגשם סוף-סוף נפסק,
נשאר רק זכרון,
ודמעה אחת שנצלה.