יום שישי הגיע, המורה חנה חזרה לביתה לאחר שבוע עבודה קשה. היא
החנתה את מכונית הרינו 95' האדומה שלה, נעלה אותה במהירות
והחלה חוצה את החנייה לכיוון הבית. עבר עליה יום קשה, ביום
ראשון תשוב ותופיע במוסך הקרוב כדי לצבוע את דלת המכונית, אשר
עליה חרטו תלמידיה את המשפט: "מוות למורה".

חנה חצתה את החנייה במהירות, מדלגת בין השלוליות של הגשם שירד
בלילה שעבר. בעלה אמנון כבר צועק עליה מלמעלה: "בואי הנה,
פוסטמה, תאכילי את הילדה" וקולות בכי של תינוק נשמעו מדירה
סמוכה.

חנה גרה ברחוב רחל-המשוררת 15, באזור שיכונים ישן. כמו מצב
רוחה, כך גם הבניינים המפוייחים עמדו עגומים בבדידותם, מהדהדים
תחושת קור שהופרה רק בקולות צעדיה המהירים. כבר הגיעה לדלת,
פתחה אותה והחלה מטפסת במדרגות עד לדירתה שבקומה ה4. חנה
המתייפחת רישלה במדרגות השחוקות, מאורעות הימים האחרונים גזלו
ממנה את שאריות כוחה.

במאמץ רב פתחה חנה את דלת דירתם הקטנה. בעודה נכנסת ראתה כי
בעלה אמנון יושב בפינת הסלון וממלא טפסי ערבונות. מן-הסתם
מדובר שוב באזהרות של חברת החשמל והמים, איומים לנתק את הדירה
מהטלפון או סתם חשבונות משאר בעלי חובותיה. כבר שלוש פעמים
השבוע באו גובי-חשבונות אל ביתה, אך לא היה בידיה לתת בידם אף
פרוטה.

השעה הייתה 13:00, בעוד מספר שעות תכנס השבת ויש להכין בישולים
לקראת קבלתה. אך חנה לא נחפזת, שהרי זה מספר שבועות כבר לא
אכלו כיאות ויצטרכו להסתפק בשימורים ואורז בלבד.

השעות עברו וכך גם הארוחה הדלה, היה זה ערב והתינוקת החולה
שלה, שרון, החלה בוכה וצורחת. באשר היו צרותיה של חנה בבוקר,
הרי בלילות לא יכלה להרדם מפאת בכייה של התינוקת בת החודשיים.
בעלה אמנון רק הזיק כשצרח על התינוקת וגרם לה לבכות עוד יותר.



זהו יום ראשון בבוקר, השעון המעורר צלצל בשש, בעוד שעה וחצי
עתידה היא לחזור לעבודתה בבית הספר "חצרין" הסמוך. חנה קמה,
שותה קפה מהול מים חמים ומתלבשת בבגדיה המיושנים. אמנון כבר קם
מוקדם, שהרי צריך הוא להקדים ולתפוס מקום בתור ללשכת הסעד על
מנת לקבל את הקצבה החודשית הזעומה.

בשעה שבע בבוקר הורידה חנה המיואשת את התינוקת במעון ונסעה
במהירות בכבישי העיר. היא האזינה לרדיו והעבירה תחנות מעת לעת.
מוקד התנועה דיווח על פקקים ותאונות בגלל הקרה, אך נדמה שאת
חנה העסיקו דברים אחרים באותו הרגע.

בשעה שבע וחצי כבר הייתה בבית הספר. היה זה השיעור הראשון של
היום. חנה לימדה את כיתה י"ב 5 שיעור באזרחות. נושא השיעור היה
על הפערים הכלכליים ואי השיוויון בחברה של ימינו, פערים שהיו
יותר משיעור בשבילה.

"מה הם מוסדות הסעד במדינה?, מישהו יכול להגיד לי?" שאלה חנה
את הכיתה. לאף אחד לא היה את הרצון או הכוח לענות לחנה, אז
ביאושה הודיעה לכיתה על בוחן פתע על החומר, "לא חזרתם על החומר
בבית? אז תחזרו בכיתה".

חנה הסתובבה אל הלוח והחלה לכתוב את שאלות המבחן השונות עליו.
לפתע קם אחד התלמידים הבעייתיים שבכיתה וזרק עליה מחק, מספר
תלמידים נוספים לקחו ממנו דוגמא וזרקו עליה עפרונות. כל הכיתה
החלה רוחשת לחשושים וצחקוקים, שהתפרצו לצחוק ומהומה רבתי. אחד
התלמידים קם ואמר לחנה: "תשארי פה אחרי השיעור, יש לי מה להגיד
לך!". בסערת רוחות פתאומית עזבה חנה את הכיתה ורצה החוצה.

תוך מספר שניות ירדה חנה במדרגות ויצאה לרחבה לפני הבניין.
תלמידי הכיתה שקצו בחנה, החליטו להשפיל אותה. אחד מהם זעק:
"המורה, את ממש פצצה!" וזרק עליה בלון מים שפגע בראשה, אחרים
פגעו סביבה אך פספסו.

חנה פצעה פיה בזעקת אימים. רטובה, הורידה מעליה את הז'קט השחור
והמגושם אותו לבשה והחלה רצה לכיוון מגרש החנייה. נמאס לה מכל
הצרות שפגעו בה: החובות, הבעל וההתעללות מצד התלמידים. היא חשה
שהפעם לא יכלה עוד להמשיך, הכל נראה כסוגר עליה, בעניה כל
הדרכים הגיעו לפה ולא נותר לה מה להפסיד.    
חנה נכנסה לרינו האדומה שלה והחלה נוסעת במלוא המהירות. היא
נסעה משם ולא שבה מעולם.