כל אחד והפחדים שלו.
לפעמים אפילו אי אפשר לדעת שפוחדים עד שחווים את הרגע
בפתאומיות.
רוב הצעירים בארץ וכנראה גם בשאר העולם פוחדים מהצבא. ואני
מבקש מכולם להרגע אני לא הולך לזיין את השכל כמה אני פוחד
מהצבא.בארץ שלנו יש מציאות לפחות מציאות של רוב האנשים שיום
אחד יגיע ויעקרו אותנו מן החופש מהזיונים והסמים יתנו לנו נשק
ביד וילמדו אותנו להרוג בשתיקה ולההרג בשתיקה.
ברור.מובן .
רובנו מתחילים לחשוב מה נעשה  באמת באותו רגע של לחץ , האם
נמצא את האומץ ונשים כדור בתוך גוף של מישהו אחר ובשביל שיהיה
לנו יותר קל מלמדים אותנו גם לשנוא.
יום אחד אני מתעורר בבוקר ומגלה שבעוד שבועיים חיי כפי שהכרתי
אותם הולכים להסתיים, והעבודה שאני עובד כבר לא תיהיה מקום
שאני אבקר כל בוקר, והבחורה שאני אוהב כבר לא תיהה זאת שאנשק
כל יום.
הפחד המעורפל לובש צורה.
אני הולך ללמוד להרוג ואני לא יודע אם זה יצליח. אבל הכל עדיין
מעורפל. לצורה חסר צבע. אני מדמיין את הכל שוב ושוב את
הטירונות את השמירות את הקרבות את המעיים השפוכים, וזה עדיין
רחוק זה עדיין לא  קורה לי.
ואז קרה לי משהו מדהים. דיברתי עם חבר בטלפון ודיברנו על הצבא.
חברה שלי הייתה לידי באותו זמן והיא עדיין היתה בהלם מהידיעה
שהקדימו לי את הגיוס בחצי שנה לבעוד שבועיים . אני מתאר לעצמי
שהפחד שלה לאבד אותי לבש שוב צורה חדשה. הלכנו לנו אני והיא
בחורש שקט ליד הבית שלי מקום שכוח אל, ולפתע תוך כדי הליכה
ודיבור על הצבא התחשק לי לחרבן כמו שלא התחשק לי מעולם. לא היה
לי מה לעשות ופשוט אמרתי לעצמי שעוד מעט נגיע הביתה והכל יהיה
בסדר. ואז הכה בי הפחד במלוא עוצמתו.
לא דמיינתי עוד קרבות מוות ודם, אלה פשוט דמיינתי שאני באמצע
מסע של חמישים קילומטר ופתאום מתחשק לי לחרבן בעוצמה בלתי
מרוסנת. צמרמורות עברו לי בגוף כשדימינתי אותי הולך 4 ימים עם
חרבון במכנסיים. פתאום הכל נהיה ברור.
הבנתי שלא משנה מה הולך להיות, אין מצב, פשוט אין מצב שתראו
אותי זז בצבא בלי חתיכה הגונה של נייר טואלת.