החמדנות עלולה להרוג אדם. הרצון לדעת הכל, להיות מסוגל להכיל
את הכל הוא מפתה כל כך שהוא רוצה כבר לקצר את כל הדרכים ולהגיע
למעלה והרי הוא יודע שההימצאות עצמה בשמיים נוטה להיות משעממת
ומרגשת פחות מהמידה המצופה. בניסיונות לטפס אל הנצח הוא מפספס
את זמן ההווה השאול. בניסיונות להתקרב אל פרי עץ הדעת הוא שוכח
כל מידה של תבונה. אנשי הרצליה המבודדים רוצים לאספני אל חיקם,
ביתי מצמיח שורשים באדמה והופך לבית של ממש. מאבד גבולות. רוכש
את כל מה שראוי לרכישה  (נזכר בצרכיי), מטפח את כל מה שניתן
לטפחו. לפתע אני מבין שאני זקוק ליצור חי, אולי לאמץ גור
חתולים מתוק להעניק לו את חיבתי. שייטול אותה בשמחה ולא ישאל
מיני שאלות. אז לחלוטין אוכל לשכוח את כמיהתי לבת זוג.
לילות של אפילה. צליל הממטרות הנושר על הדשא, רכבת צופרת
במרחק, חתול כפר שחור נועץ בי עיניים והצמרמורת עוברת בבשרי,
אני מרגיש קרן אור מלמעלה שוטפת אותי. הלב שלי מתמלא בייראה,
עד עכשיו נאחזתי במשהו מופשט-תלוש, עכשיו אני מרגיש את זה כמו
המוחשיות של מחר.
הכל קורה כמו שצריך לקרות, אני אוהב את החיים שלי באמת. אני
נזכר בה אליושה מתוקה מבטא את שמה ומחייך. לפעמים כשאני מטפס
במדרגות למעלה אני יכול להרגיש את הכל בתוכי. זוהי החדווה
העצובה ביותר. הכל הוא בריאה, הכל הוא טבע, שמיים ואלוהים
כטיפת נצחיות הזולגת מלחי של עלה. הכל צועק הצילו, אין בו פחד,
הוא גדול יותר מכל זה, אבל הוא נכחד.
מזכיר לי שיחה בשולחן בית קפה כששני אנשים בחליפות מדברים איתי
על השקפות ואני לפתע מגלה את ההשפעה החדה שלהם עליי. ימים שאתה
מתעורר ומסתכל לעצמך בעיניים דרך מראה באיזו חנות בגדים, אתה
שואל: "יפה, אני? מעניין לפחות?" ואיזשהו זיק פראי מחזיר לך
מבט ואתה מרגיש את כל הכוחות האלה בוערים בך ברצון אדירים ואתה
יודע שאינך זקוק לאמץ השקפה של שום איש.
כנות שורפת אותי ללא רחמים, לנגדה אני רואה עצמי במלוא ערומי,
במלוא טיפשותי ואני יודע ממה אני בורח ואני יודע מדוע אני מעשן
כל כך הרבה סיגריות. פוחד להתמודד פוחד להביט לרגשות בעיניים.
משום שעודני מרגיש, תמיד ארגיש את זה חזק כל כך, זוהי בדיוק
הנקודה בה אני, דילן וניל יאנג נפגשים. את כל הביטחון אני מאבד
בשל אותה פרידה ורק עכשיו הוא מתחיל להבהב בי שוב. אני מתעורר,
מתנער מהאבק וקורי העכביש. הדבר הגדול שעומד לקרות לי מגיע
כולו מבפנים.