בוקר, 6:30. כריות עם חלב וחצי כף סוכר, לערבב, לדאוג שלא יפול
מהקערה, חוסם עם האצבע, מתחיל לאכול, 4-5 כריות בכל כף, לועס,
מגלגל בפה, מרגיש את הסוכר והחלב מחזירים קצת חיים לחלק בגופי
שעדיין ישן. האימון אתמול הרג לי את הכתפיים, שרק לא נצטרך
להרים יותר מדי דברים והוא לא יגיד לי שאני לא תורם ואנחנו
באים לקראתך וכך אתה מחזיר לנו, עונש! עונש? על הסופיות שלי,
בעבור מה לקחו אותי מהזכות הישנה שלי, חופש על עורי, אפשרויות
בידיי, יש מקום מיוחד בשביל אנשים כמוך, לדעתי, המפקד.

6:40, כמו שעון, כל בוקר, כל בוקר, סיימתי לאכול. מקלחת. מפעיל
תנור, סוגר חלונות כמו שאמא ביקשה ערב אחד שנכנסה לאמבטיה לתוך
ערפל כבד של אדים ואז יצאה ממנו בצעקות. המים זורמים, אני
מרגיש את היום לפני שהוא עוד מתחיל ללחוץ. אני נכנס למים,
מקרר, מחמם, לובש את הטמפרטורה עליי, נרגע קצת ונאנח:"הלוואי
וכאן היה נגמר היום", עומד ונשען על השיש, המים הרותחים על
גבי, מסיט את הדוש לנקודה שבה לא יציף את הרצפה, מעביר את המים
למקסימום טמפרטורה ויושב, המים הלוהטים הופכים לענן אדים סמיך,
החום משתלט על האוויר, הנשימה מואטת, איתה המחשבה. 6:55, כמו
שעון, כל בוקר, כל בוקר, אני יוצא מהמקלחת, עולה על מדים , שם
מכנסיים, גופייה אחת או שתיים, נלחם כדי להכניס את החולצה
למכנסיים, גרביים צבאיות, נעליים כבדות, דוחף את המכנסיים
לגרביים כדי שהרס"פ לא ינדנד לי לשים גומיות, דסקית עליי, פס
עליי, חוגר עליי, מפתחות, ארנק, ספר להפסקה, יאללה , בוא נגמור
עם זה. נכנס לאוטו, זורק את השקית למושב השני, נוסע, פקקים
באיילון, תמיד באותו מקום, עשר דקות, 7:30, מחנה, נכנס בשער,
נותן כיף לש.ג שלא מכיר אותי בכלל או לחבר מהמעבדה שמסתכל עליי
באדישות  - "הנה זה שאף פעם לא עושה לילות ושבתות". מתחילים
לעבוד, כל הזמן השאלה יוקדת, "מתי כבר אצא מכאן...", מאז
שדיברתי עם המפקד והסברתי לו את המצב, הם נותנים לי לצאת
מוקדם, עוברות 7 שעות של להרגיש זר, אני לא יכול להיות חבר
שלהם, הם עובדים, הם יכולים להתפרק, אני לא, אני רוצה גם, אני
רוצה גם. אני הולך, מחתים אותו על הפס, מחתים את הרס"פ הנודניק
על פס (זה התפקיד שלו גם), נכנס לאוטו, נוסע, בלי פקקים, מוקדם
עכשיו. 15:30, אני בבית, עובר לאזרחי, כמה טוב להרגיש את
הבגדים האמיתיים האלה על עורי. בודק את אמא, מדבר עם אבא, אולי
היום יהיה קצת יותר זמן לעצמי. בודק עם אמא סוכר, מרים קצת את
הבית, כביסות , כלים, סדר ונקיון, אמא נראית יותר מאתמול, שרק
לא ייגרע ממני החוסן שלה, הוא על חבל דק והחבל נעשה צר יותר
מיום ליום. אני מתקתק כמה שיותר מהר את הכל ונשכב, אני חייב
לישון לפני האימונים, אחרת אני אהרוג את עצמי ככה, אין זמן
לשום דבר אחר, הימים מתים והולכים,
17:30-18:00 - אני במיטה, ספר, קורא קורא קורא ו...
19:30-20:00, נעור, אני מרגיש כמו רובוט, אבל אני יודע שאלה הם
החוקים, אסור לי לסרב, אני לא יכול לוותר עליהם בשביל בני-אדם,
הם אינם יותר, כל אחד רץ ואני לא רואה אף אחד יותר. מקלחת
קצרה, לחמם את השרירים, אימון, אימון, אימון, החום המתוק של
כאבים, של פחדים, של חששות. 21:30-22:00, זהו, שקט, 16 שעות
בתוך קופסא של טאפרוור, חיים בקופסת שימורים, אני רוצה אנשים,
אני רוצה ורוצה ורוצה,
הולכים לישון. חושב, בשינה על עצמות עייפות, דואבות: "איך יצור
כמוני ימצא לו אח ורע, איך אני אמצא מישהו שיוכל להנות מאדם
שלא נהנה אף פעם, שאיננו יודע כיצד".

אני קם בבוקר, 6:30, שוב ושוב
יום אחד אני רוצה
ללכת ולא לחזור
שהחובות שלי יחפשו אותי לשם שינוי
הקריאות שלי בחדרים הסגורים
של חדרי צ'ט והפסקות של רבע שעה עם אנשים
שלא אומרים לי מילה אחרי שאני הולך הביתה
לאף אחד לא באמת אכפת
אבל לי אכפת

רק יד איתנה תמשוך אותי
מ
6:30, שוב ושוב

ותיקח אותי ללב אחר
ליום אחר
אחרי שתתאמני איתי
אוכל לבכות בחיקך
"למה אני?"