בבית קפה חשוך,
עם האנשים שאוהבים אותי
על הנייר
ובלי שום דבר לעשות,
יושבת ושותה כוס ועוד כוס
ומשרבטת רשימה של כל
האנשים שלא איכפת להם
על המפית הצהובה המקומטת, המונחת
מולי, מוכתמת בעיגולי קפה כהים
ושותקים.
כל המילים שנשפכות
לצידי
עוברות, כאילו השקיפות
שלי כבר כל כך ברורה
שאין אפילו טעם
לבזבז זמן על הבנה.
אני נוגסת בקרירות בתפוח
האדמה הלוהט,
מטביעה אותו ברוטב האדום
ומתחילה לבכות,
מתכנסת בעצמי,
ומסביבי, לאף אחד לא איכפת.
כל אותם אנשים חסרי כל
אמפתיה יצורפו אל תוך
הרשימה שלי,
ברגע שהמלצרית תבוא
שוב, אבקש מפית
צהובה, אם אפשר מקומטת,
וכל השמות הנסחפים יתווספו בשקט
בשקט לרשימה.
עד סוף הערב כולכם תהיו
שם, וכמו תמיד,
אני אשאר בחוץ. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.