הדרך מתפרשת לפנינו, כמו מין דרך לשומקום. כמו נסיעה בלי מטרה.
הוא לידי, חגור כמובן, שומר על מהירות של 70 קמ"ש. בתחילת
הנסיעה שוב התווכחתי איתו שייתן לי לנהוג, אבל זה כמו לדבר עם
קיר. עוד מכונית הגיעה מאחורה, עד אלינו, ועקפה אותנו אל עבר
האופק, משאירה אותנו לבד, במהירות של 70 קמ"ש, על דרך שנדמה
שאינה מובילה לכלום.
"את יודעת שהשנתיים הראשונות של ילד יכולות להשפיע על כל
החיים, ככה שאם הוא מקבל הרבה חום ואהבה בשנתיים האלו, הוא
גודל להיות ילד מוצלח"
ילד. ואולי נעצור עכשיו, כי, אני אצטרך להקיא, לא, לא להקיא,
להתפנות. ופתאום כשאהיה בדרכי חזרה למכונית, בשיחים שבדרכי,
אשמע קול בכי של תינוק, לא, לא בכי, צחוק. ואמשה אותו מן
השיחים כמו שבת פרעה משתה את משה מן היאור. אבל לא כמו באגדות,
אני אצטרך להחזיר אותו, ובמקום ללכת לבית מלון באילת נלך לתחנת
המשטרה, וכשנביא את התינוק הם יחפשו קצת ואז יגידו לי "תודה,
גברת, אבל האמא לא רוצה אותו. אולי את רוצה?" ואני אגיד "כן
כמובן", ואילן יהנהן ונתחתן, אפילו בגיל צעיר שכזה, ונגדל את
הילד הזה. ונאהב אותו מאוד בשנתיים הראשונות של החיים שלו,
ובכל השנים שיבואו אחר כך.
"תעצור, אני צריכה להתפנות"
אני לא באמת צריכה להתפנות, אז אני סתם יורדת בין השיחים
ומתחילה כבר לחפש. מקשיבה טוב טוב, על הכביש עוד מכונית עוברת,
ונעלמת בדרך. אבל שום צחוק, או בכי, לא נשמע. טוב, יש גם
תינוקים ששותקים, אני לא מתייאשת, ואילן כבר מודאג, צועק לי
מהכביש.
"עוד רגע, נו, מה אתה לחוץ, גם ככה בזמן הזה לא היינו זזים
הרבה במהירות שאתה נוסע".
מה, להמשיך לחפש? וכמו תשובה אני שומעת רחש בשיחים שני מטר
ממני. אני קופצת. לא ציפיתי באמת למצוא תינוק, ואיזה שוטר ייתן
לי סתם ככה תינוק, וסתם להסתבך. אני צועדת למעלה, לא בודקת את
הרחש, אבל אחרי שני צעדים מתחרטת, וחוזרת אחורה, שוב רחש, אני
מחפשת טיפה בשיחים, תינק אין שם, מה שזז היה קטן בהרבה, אה,
הנה זה, צב.
קראנו לו ישעיהו כי הוא הזכיר לאילן את דוד שלו מהקיבוץ שמגדל
תפוחי אדמה, רווק בן 40, לא משפחה ולא חברה, רק הרבה מאוד
תפוחי אדמה.
"אולי תגביר מהירות?"
ואולי הוא יגביר מהירות, וייראה כמה כיף לנסוע מהר, ולעשות
משהו שהוא טיפה חורג מהמותר, ויוציא גם את החגורה ויגביר את
המירות עוד ועוד, עד שייאבד שליטה ויגיע גם למאה שלושם או מאה
ארבעים קמ"ש, ואז כבר לא נראה מה קורה על הכביש, ופתאום תגיע
משאית מכל המפעלים האלה בצידי הדרך, ולא נספיק לבלום, וניתקע
בה, ונמות, ובחיינו ובמותנו לא ניפרד.
"מה פתאום, יש עכשיו שיטות חדשות לשוטרים לתפוס עברייני
תנועה"
אבל אם תגביר את המהירות טיפה אתה עוד לא תיחשב לעבריין
תנועה.
"יש עכשיו גם את הדבר הזה, שנראה כמו שוטרים מבריסטול, ייראו
וייראו, כלומר, ייראו וינמיכו מהירות"
שוטרים מפלסטיק. זה בדיוק מה שחסר לי בנסיעה של ארבע שעות על
כביש הערבה עם אילן.

את ישעיהו שמנו באמבטיה במלון והבאנו לו הרבה חסה, כי זה מה
שאילן אמר שטוב לו, ואחר כך הוא היה באמבטיה קצת בבית של אילן,
אבל שמה הוא הפריע, אז הוא נשאר במקלחת שלי בדירה, כי לא הייתה
לי אמבטיה, בהתחלה לא רציתי, אבל אילן אמר שזה רק צב ולא איכפת
לו להיות באמבטיה או מקלחת, העיקר שיש לו אוכל ומים וטוב לו
בחיים.
וכנראה שהיה לו טוב כי ישעיהו נשאר אצלי הרבה שנים אחר כך.
אילן לא, הוא החליט שהוא רוצה להמשיך ללמוד, ואני החלטתי שאני
רוצה להתחיל לחיות, וכאן נפרדו דרכינו.