את תהיי מתוחה בימים שלפני. מה זה ימים? מסוף שנה שעברה. אולי
מישהו יחשוב עלייך. אולי יש מישהו. תסלקי את המחשבות שאין.
אפילו יום לפני תגידי לעצמך שעוד מוקדם. שבנים הם לא עם מתכנן.
שזה דברים של הרגע האחרון, אצלהם. שזה לא אישי כלפייך. שאז מה
אם לכולן כבר הציעו, חוץ מאלה שלא יציעו להן אף פעם. אלה שאת
תמיד כל כך מנסה להיבדל מהן, לא להתערבב באווירה הכבדה שהן
משרות. בטוחה שאת קצת יותר שווה מהן, שאת יותר אהובה. ויוכיחו
לך שוב שלא. שפשוט לא.
ועד אותו יום אחה"צ תסרבי לבוא למסיבה הזאת, שאליה הולכים כל
מי שאין להם עם מי לצאת. ותתעקשי שאולי עוד יש סיכוי, כאילו
מישהו יטרח להתקשר אלייך הביתה. את תשאירי פלאפון על  'חזק',
שתוכלי לשמוע את הצילצול המעצבן של 'נומה נומה היי' - שאין לך
כוח להחליף - מכל מקום בבית. וגם כשאמא תלך לנוח, תשאירי לידך
על רטט, וכשאורנג' ישלחו לך הודעת פירסומת על מבצעים ב'טוייז
אר אס' לכבוד החג, את תזנקי, לפחות כאילו בראד פיט רוצה להזמין
אותך לדייט. את תבכי לחברה הטובה שלך בטלפון שאת לא רוצה ללכת
למסיבה המסריחה שלהם, ולמה את כזאת מכוערת. היא תצליב אצבעות
מהעבר השני של הקו, ותגיד לך שאת יפה. שאת רזה. שאת הכל. ובסוף
את תלכי למסיבה המגעילה שלהם, שעכשיו את חושבת שהיא מגעילה,
אבל בערב תרוצי אליהם ברגל, אפילו שיורד גשם. את תאחרי,
כהרגלך. את תאכלי טופי, למרות שאסור לך, בגלל הגשר בשיניים.
ואז תחשבי שאולי מזל שלא יצאת עם מישהו, כי מה הייתם עושים
בשתיים עשרה, עם הברזלים האלה שלך ?

חכי. אולי עוד שש או שבע שנים, הסילבסטר שוב ייפול על יום
שישי. אז כבר לא יהיו לך ברזלים בשיניים, ואולי, אולי תהיה לך
אהבה...