[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ששת שצ
/
חטיפה

אחרי התרוצצות בסוכנויות נסיעות והתייעצויות עם חברים אני מגיע
הביתה ובידי הפתעה, " הזמנתי לנו טיול לחו"ל ליום הנישואין".

פניה קרנו מאושר. כל כך הרבה זמן לא יצאנו. היא עסוקה בעבודה
ואני רק התחלתי לעבוד בתור עצמאי ממש לא יכולתי לוותר לטובת
עינוגי פנאי והנה הפתעה.
פותחת את הנרתיק עם ההזמנה וצבע פניה משתנה, החיוך המאושר הופך
למראה חמוץ
"הזמנת לנו טיול לפטרה?"
"כן למה תמיד חלמנו"
"חלמת"
"נו"
" אסור לי לנסוע לפטרה ולכל מדינה ערבית או קומניסטית, אתה לא
יודע?"
"אבל יש הסכם שלום עם ירדן"
"תגיד את זה לקב"ט אצלנו".

"הלו, ריקי? היי, יש לנו בעיה עם הכרטיסים, לאשתי אסור לנסוע
למדינות ערב בגלל העבודה שלה, תראי מה אפשר לעשות".
אחרי השיחה הזו והסידורים הדרושים אני מגיע הביתה עם כרטיסים
לסקוטלנד, ולא סתם אלא כולל את מופע הטאטו באדינבורו.

אושר נסוך על פניה.

מקומות צפופים גורמים לי לחץ בחזה, שלא לדבר על חוץ לארץ.
הלחץ ממש גורם לי דפיקות לב כשאני מזהה שני בני דודים הולכים
במקביל לנו.
אני פונה שמאלה והערבים גם, אני מתחיל להזיע.
הצפיפות אינה מתחשבת במצב, אני מתחיל לדאוג ממש.
"תני לי יד לפני שנלך לאיבוד" אני אומר אבל היד שלי נותרת
ריקה!
אשתי כלל לא לידי.

אני פונה לכל עבר, קדימה, אחורה, הולך עד שעון הפרחים שרצינו
לראות אולי היא שם? לא. אני שואל אנשים מהקבוצה אולי ראו אותה?
כלום.
אני חוזר על עקבותיי למקום בו איבדתי אותה, אין שום סימן.

אני רטוב והערב מתקרב, "מה עושים, מה עושים" שואל את עצמי.
מקלל אני וגם מתפלל" תעשי טובה תופיעי" אני אומר לעצמי, כלום.

אני נזכר שבתיק נמצאים המסמכים שלה, כן היא אמרה לי שיש שם
טלפון חירום לקב"טים שלהם בכל מקום.
"לעזאזל, עם מי התחתנתי?" אני אומר לעצמי.
הזעם מתחיל לתת אותות. אני הולך לאוטובוס שלנו, הנהג שם למזלי,
אני ניגש בידיים רועדות לתיק, הנה המסמכים, רשימה שלמה, לוקח
ורץ לטלפון.

"הלו, שלום מדבר הבעל של גבריאלה רוב. אני לא יודע, אבל אשתי
נעלמה"
"כן, אנחנו יודעים, איפה אתה נמצא? נשלח לך מישהו"
"מה זאת אומרת אנחנו יודעים?"
"אי אפשר לדבר על זה בטלפון"
"מה זאת אומרת אי אפשר? אנחנו מדברים על אשתי"
"אשתך נחטפה!".

לא עובר זמן רב ומונית שחורה עוצרת ואוספת אותי לתוכה ,אני
עדיין עצבני והמום. אנחנו נעצרים על יד בר והנהג מסמן לי
להיכנס פנימה.
המראה המיוחד של ברים בסקוטלנד תמיד עניין אותי אולם הפעם ממש
לא הספקתי להביט, מישהו אחז בזרועי והוביל אותי לחדר פנימי.

"אשתך נחטפה" הוא אומר לי.
"את זה כבר אמרתם לי"
"אנחנו יודעים את זהות החוטפים"
"אני לא מצליח להבין כיצד ידעתם שאשתי נחטפה?"
"קיבלנו מידע, אבל מאוחר מדי על מנת למנוע"
"האם היא נחטפה למטרת משא ומתן?"
כאן הוא מביא לי אותה "אשתך נחטפה עבור הידע שלה"
"איזה ידע יש למזכירה?" אני מרים גבה בתמיהה
והוא עונה לי "אישתך היא מדענית".
כנראה שאנחנו לא מדברים על אותה אישה אני אומר לעצמי ומנסה
לקום
"חברה, אתם טועים".

אני מסב צעדי ויוצא מהבר בכעס ואכזבה. לא יתכן אני אומר לעצמי
הממושקפת הקטנה שלי מדענית? נו באמת, עד היכן  אפשר להרחיק.

אני מחליט ללכת לטאטו, הרי יש לנו כרטיסים. התור ארוך ומשתרך
על פני רחובותיה מרוצפי האבן של אדינבורו. קור בין הערביים
מתחיל לחדור לעצמות, הקור עושה את שלו אני מסמן לאיש שלפני
ומאחורי שתכף אשוב ומחפש את הבר הקרוב. יושבי המקום צוהלים
ושמחים הבירה זורמת ואני בקושי עומד, מסמן לברמן היכן? וזה
מסמן לי את הדרך. כשהשתחררתי מהלחץ ויצאתי לצפיפות אני מבחין
בטיפוס מוכר, מישהו מאלו שהיו מאחורי כאשר הכל קרה. אלא שאני
חש סחרחורת ואיני מסוגל להושיט יד והאיש נעלם.
לאט לאט הדם חוזר לזרום אני שב אל התור, מצטער שאין לידי אף
אחד מכוחותינו.
ככל שהחשיך כך התקרבנו לשערי איצטדיון אדינבורו. ישבתי על
הספסל כאשר לידי מקום ריק, מולי המבצר האימתני ובעוד אני
מתבונן במופע מחשבותיי במקום אחר, מתיישב במושב הריק הגבר
מהבר.
"תשמע אדון" הוא אומר לי בעגה מזרחית ברורה, אני רועד מכעס
ובפחד, "אישתך ערקה לטובת התנגדות ללוחמה באמצעים לא
קונבנציונליים, אנחנו קבוצה בינלאומית שחברה לצורך זה".
"אתה מחבל ארור" אני אומר לו, "אתם חטפתם את אשתי בשביל הידע
שלה" חוזר כמו תוכי על דברי אנשי המוסד.
"אשתך רוצה שתצטרף אליה", הוא עונה לי.
"לא, אם אתה אומר מה שאתה אומר שחרר את אשתי, תפגיש בינינו ואם
היא רוצה ללכת שתלך, אני רוצה לשמוע את זה ממנה".
"אם נשחרר את אשתך המוסד יחסלו אותה"
"אני לא מוכן ללכת איתך, אשתי בסך הכל פקידה קטנה אין לה שום
ידע במה שאתה אומר. שחררו אותה מייד"
האיש קם מביט בי מגבוה מרים את צווארון מעילו ויורד במדרגות
כלפי שער היציאה.

מהמקום בו אני יושב אני רואה את שני אנשי המוסד ביציאה הולכים
אחריו.
יריה נשמעה!

חצי שנה חלפה עד שקיבלתי מכתב בכתב ידה הברור. היה שם הסבר
תואם את דברי האיש שישב לידי, גם הזמנה לבוא לסקוטלנד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם בא לי... כל
החודש?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/2/05 10:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ששת שצ

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה