"גבי את בטוחה שאת לא רוצה אפילו שלוק אחד קטן? בכל זאת קיבלת
את רשיון הנהיגה שלך! זאת לא סיבה למסיבה?", צחקתי אל גבי.
חגגנו בחוף הים, רק גבי, אני ודניאל- אחי הגדול שהיינו חייבות
לצרף אחרת לא הייתה לי הסעה הביתה. "לינה! שכחת שאני נוהגת?
אגב נהיגה, אם אני נוהגת למה הבאת את דניאל?", דניאל קם, נשכב
ליד רגליה של גבי והשיב בצחוק "כי אני מאוהב בך בסתר ואני
משתמש בתירוץ המבוגר המשגיח, כדי להתפעל ממך עמוקות!" דניאל
עיפעף בעפעפיו והמשיך: "סתם... נראה לך שאני מתעסק עם ילדות
קטנות?, אני עוד מעט הולך לחבר שלי מהסביבה, וחוץ מזה יש לאמא
ואבא יום נישואים ושמו אותי כאחראי, וכמו כן להחזיר בזמן את
לינ'וש הקטנה..." דניאל צבט לי בלחי. "נו עוף כבר יא אהבל!",
צחקתי ונתתי כאפה לדניאל.
הרמתי את הבירה והפנתי אותה לגבי, "לא וזהו", גבי רצה לים.
נשארנו שם כל היום כמעט, עד שדניאל בא והחזיר אותי. נפרדנו
לשלום וכל אחת נסעה לדרכה.
                       

"דרייינג!" הטלפון צלצל ואמא שלי ענתה. בנתיים, במקלחת -
סגרתי את הברז והתנגבתי, בעודי מזמזמת את השיר שכתבתי לאמא
ואבא לרגל יום הנישואים. "לינה!", אמא שלי צעקה לי מלמטה.
קשרתי את החלוק ועניתי לטלפון. "שלום?", "שלום לינה, זאת אדווה
אמא של גבריאל"
"הי אדווה! מה נשמע?, קרה משהו?, גבי עוד לא חזרה הביתה?".
פתאום נשמעה יבבה מצדו השני של הטלפון, "אדווה?, מה קרה?!"
,צעקתי לטלפון. "היי לינה זה יוסי", נשמע קולו של אביה של גבי.
יוסי לקח נשימה עמוקה והמשיך: "לינה, גבי בבית חולים". המילים
האלו הידהדו לי בראש , ליבי פעם בחוזקה "מה?!, למה?" צעקתי
ודמעות החלו נוזלות לי על הלחיים. "היא בסדר?",  שאלתי מנסה
להסתיר את הצרידות שבקולי, "כן היא בסדר,היא רצתה שתבואי לבקר
אותה הלילה..."
לבקר אותה?, יש להורים שלי יום נישואים. מה כ"כ חשוב לה עכשיו?
מחר בבוקר...
יוסי שתק לרגע והתחיל שוב: "...נהג שיכור התנגש בה, היא...
הרופאים אמרו שעמוד השידרה שלה נפגע, כנראה שהיא תצטרך כסא
גלגלים..." קולו שלי יוסי נשבר, הוא לקח עוד נשימה עמוקה
והמשיך: "ויש לה כמה שריטות ושטפי דם פה ושם...", לא היו לי
מילים, לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד - יום הנישואים של ההורים
שלי, מצד שני - גבי.
"טוב, אני אבוא מחר בבוקר פשוט להורים שלי יש יום נישואים ו...
ואני לא יכולה היום" יוסי שתק זמן מה, ברקע נשמעו קולות עצובים
ומודאגים, "תוכלי לפחות לדבר איתה?" הסתכלתי על השעון, עוד 10
דקות הולכים ואני עוד לא לבושה "טוב, רק מהר כי אני חייבת
לזוז", לא יכולתי לנסח יותר בעדינות בגלל מבטיהם של בני
משפחתי, אשר לא ידעו דבר. "לינה?", נשמע קול חלש, "גבי? איך את
מרגישה?". שאלתי קצת באי סבלנות, "כן...", אמרה גבי בפיזור,
"בטוח שלא תבואי היום?, אני... אני צריכה לספר לך משהו ממש
חשוב...". שמעתי בקולה שהיא מתאמצת לא לבכות, "גבי'שקה, אני
ממש אבל ממש ממהרת", אמרתי בלחץ "נתראה מחר על הבוקר", הצצתי
שוב בפניהם הזועמות של בני משפחתי, "את לא יכולה לדחות קצת?!,
הרגע הייתה לי תאונה!", גבי פרצה בבכי.
לא יכולתי יותר, התפקעה סבלנותי "גבי, אני נורא מצטערת על מה
שקרה. אבל להורים שלי יש יום נישואים. אני לא יכולה לדחות את
זה!", לקחתי נשימה עמוקה: "זה שאת תהיי בכיסא גלגלים זה לא
אומר שמעכשיו את תקבלי עדיפות ראשונה!" קלטתי כמה סתומה אני
ומה אמרתי ומיהרתי להתנצל אך גבי כבר ניתקה.
כל הערב חשבתי על זה וכמעט לא אכלתי. לא רציתי להרוס להורים
שלי את השמחה, הם היו כ"כ מאושרים ולא רציתי להטריד אותם.
למחרת סיפרתי לדניאל והוא מיד התנדב להסיע אותי לבית החולים.
קניתי את הפרחים שהיא אוהבת ובובת פרווה ענקית.
כל הדרך מילמלתי לעצמי: "סליחה גבי לא התכוונתי". חיפשתי בין
כל המחלקות עד שרופא אחד הראה לי את הדרך. פתחתי את דלת החדר
הנכון. שורה של מיטות חולים עם אנשים מגובסים. בסוף החדר
זיהיתי את הוריה של גבי ואחותה הקטנה בידם, עם עוד כמה מבני
משפחתה המקובצים סביב מיטתה המוקפת פרחים ובלונים. אדווה אמה
של גבי הבחינה בי וחיבקה אותי חזק. עייניה היו אדומות, "לינה
מתוקה, לגבי התגלה בלילה שטף דם חמור בראש..." לא האמנתי. לא
רציתי להאמין. התנתקתי מזרועותיה של אדווה ופיניתי לעצמי מקום.
זה מה שגבי רצתה לספר לי באותו לילה. איחרתי את המועד.