ציון היה פקיד מס הכנסה מצוי. צנום, גבוה ואפרורי. אפילו השיער
המדולדל לא השכיל לשוות לו ארשת פנים חמורת סבר. כל שהיה בא
בשעריו, לבקש תחנונים, לרוב היה יוצא מחוייך, אולי כי הייתה לו
הרגשה שהוא יותר חכם ממר ציון בן-ששון. והאמינו לי, לפעמים גם
זה משהו.
אבל ציון לא היה אדם רע במיוחד, ואם היה פוגש נישום שעורר אצלו
רחמים, הייתה התנהגותו משתנה. היה הופך אדיב ואפילו מציע כוס
תה או מטפחת לקינוח. אחרי שהנישום היה עוזב, היה נוהג להניח את
תיקו במקום בו איש לא ימצאנו, לשנות את המועד בו עליו לשלם, או
כל דבר אחר שיהיה בו כדי להקל על הנישום, ללא ידיעתו של זה
האחרון כמובן, שלא יעלו אליו לרגל.
אבל אם לעומת זאת חש בלגלוג קל שבקלים או אם חשד כי הנישום
מנסה לסדר אותו, את הנציג הרשמי של מס הכנסה, היה מעביר את
התיק לקדימות א', מפעיל חוליית ביקורת ג'1 או אפילו חוליית
ביקורת ז'5. והנישום? זה לא יכול היה אפילו לערער, כי גזר דין
של חוליה ז'5 משמעו חוקן רציני, עם בדיקת חשבונות כל הבנקים
והצלבות, ביקור נימוסין אצל החמות/החותנת וכמובן בדיקת כרטיסי
הטיסה בחמש השנים האחרונות. איש לא הצליח עדיין להתחמק מחוליה
ז'5, ואם נישום היה מקבל הודעה, היה מיד רץ לשלם את כל חובו.
מה שנקרא, התנגדות זו התאבדות.
אבל ציון היה אדם רגיל בהחלט, שגר בדירת שיכון עוד יותר רגילה,
רק שניים וחצי חדרים בקומה ג' ללא מעלית, אבל מה, אדם מסודר.
פעם בשבוע היה הולך לבקר אצל תקווה האלמנה. מביא זר פרחים,
בקבוק יין ופיצה עם פטריות. בסוף הערב לפני שהיה הולך הביתה
היה דואג להשאיר לה 200 שקל מתחת לכרית, צמודים למדד. לבית
הכנסת היה הולך פעמיים בשנה, בראש השנה וביום כיפור, וחוץ
מזה? שום כלום. הוא אשר אמרתי, אדם רגיל, למעט מוזרות אחת
פצפונת, אותה ירש מסבתו תחיה עליה השלום.
לציון הייתה חולשה לעץ הדומדומיות שגדל אצלו בחצר. היה זה עץ
רחב כתפיים ועלווה ירוקה, שהפריח כל השנה פרחים פעמוניים
לבנים, ואלה מילאו את החצר בשעות הערב בריח מתקתק ובשעות היום
באבק פריחה זהוב שהיה חודר לכל פינה ומזמן לקרבו ערימות
זבובים. איש מהשכנים לא סבל לא את ציון ולא את העץ שלו אבל
להתעסק עם פקיד מס הכנסה? נדמה לכם. וכך יכול היה ציון לפתח את
תחביבו. פעם בחודש היה יורד, קוטף פרחים טריים, אוספם בשקית
בד שפעם הייתה לבנה, וממהר לשוב הביתה בנושאו אוצר יקר. איש
מדיירי הבית לא ידע שציון היה נוהג לסחוט את הפרחים בעדינות,
להשרות אותם באלכוהול 97 אחוז או בערק ולהכין לעצמו תרכיז של
מיץ חריף וחמצמץ, אותו השכין בבקבוק תמים למראה של יין אדום עם
תווית של כרמל מזרחי.
ההתלהבות למשקה החלה עוד כשהיה קטן עת, ראה את סבתא תחיה מכינה
לו משקה נגד כאבי בטן. אם תשאלו את ציון ישירות יהיה מוכן
אפילו לספר לכם על הסחרחורת הקלה שאחזה בו, ועל תחושת "אני
יכול הכל", בבוקר שלמחרת. תחושה זו כמעט שלחה אותו לעולם שכולו
טוב כי ציון החליט שהוא יכול לעוף מהקומה הרביעית בלי מעלית
ואלמלא אבא שלו, היה הופך להיות מספר אחד בבית הקברות החדש.
אבל ציון חי, עובדה. ולא זאת אלא שפיתח תאווה לתמצית פרחי
הדומדומיות, אותה נטה להסביר בבטן עצבנית. כשגדל רכש את שאר
הסודות מסבתא תחיה, דרך גבר באשה, ודרך המיטה, ועוד כמה סודות
ולחשים שטובים לחיים ובעיקר טובים לעינוגי נשים. סבתא תחיה גם
לימדה אותו גם כיצד מכינים משקה קל מפרחי הדמדומית של אביב,
שטוב נגד כאב בטן ומעולה להתרגשות ועינוגי אשה; משקה חריף
מפרחי הדמדומית של קיץ שטוב מאוד להתרגעות אחרי אשה ולשינה
מתוקה ללא ביעות, וליתר בטחון גם משקה כבד מפירות הדומדומיות
של סוף הקיץ, של אין מוצא. "אבל שלא תעז לשתות זאת אלא אם כן
קלו מנשרים כל הקיצים. ואם יום אחד אהיה מבולבולה, אז תיתן גם
לי לשתות מהסוג האחרון."
ציון הבטיח וגם תחיה מתה בסוף בשיבה טובה ובשינה עמוקה ואין
יודע עד היום אם בעזרת מיץ הדומדומיות או בעזרת תפילה טובה.
אבל ציון עושה חיל. המשרד המעופש והלא רציני מרוויח הרבה כסף
בעקבות ההתעקשות של ציון לפתוח את הלב שלו רק כלפי עניים
ומרודים ובתחרות השנתית הוא הגיע השנה למקום ראשון עם ההכנסות
הכי גבוהות. הצלחה זו משמעותה תעודה יפה על הקיר, ו... הסכיתו
ושמעו, תורו של ציון להזמין את אנשי המשרד למסיבת ניצחון.
לזאת לא ציפה ציון בחלומות הכי שחורים שלו. ראשית, כיצד יזמין
את כל הגדולים במשרד, לביתו הדל? הרהיטים בחדר המגורים מקומם
בבית תמחוי של העדה החרדית ולא אצל פקיד שומה שהכניס הכי הרבה
כסף למשרד האוצר. אבל כבוד זה כבוד וציון כבר לא ישן שלושה
לילות. רק בהגיע לילו לבלות אצל תקווה, ואחרי כמה טיפות של מיץ
חמצמץ, הוא מבין שיש לו עדיין עתיד ובמקום להביא יין ופיצה הוא
מביא דאבל-בורגר וקולה, להבהיר לתקווה שמשהו חדש מתבשל. כשהוא
עוזב את תקווה בסוף הערב, הכל כבר סגור ומסוגר. תקווה תקנה
סלון חדש ומפואר ותסייד באותה הזדמנות את הדירה ואולי תחליף את
הסרוויס, וציון ידאג לתקרובת מוכנה ולמגישות שגם תשארנה בית
מסודר ביום שאחרי.
הכל מתנהל על מים של ירקון בסוף הקיץ. כל ראשי המשרד הבכירים
שהגיעו בלימוזינות קצת מעקמים בתחילה את האף אבל בדירה של
תקווה נעים. חלקם הכיר את תקווה מאירועים אחרים, אבל תקווה
מופתית. לא משתכרת ולא מסגירה בקריצה איש מבין הנוכחים למעט
סגן שר שאת רגלו היא מלטפת מתחת לשולחן, פותחת בזהירות מה
שאפשר לפתוח, וסוגרת עסקה.
האסון נתגלה בבוקר. שני זוטרים נמצאו מפוזרים על פני הרצפה
במטבח ללא רוח חיים בכלל ובפרט, ובסלון לידם שלושה מבכירי
המשרד עם מחסור בהכרה, ורק טיפול נמרץ ודיאליזה מעירים שניים
מהם לכאב ראש שנמשך יותר מהצפוי. השלישי מחזיר הפיקדון אבל
אומרים שכבר היה מת עוד לפני שהגיע למסיבה. המשטרה שנקראה
לחקור בפרשה מאשימה את המאפיה הרוסית, את המאפיה הקווקזית ואחר
כך טוענת שבכלל מדובר במאפיה האיטלקית, אבל שימו לב או שניים:
אנשי המשטרה אפילו לא בדקו את כלי האוכל השטופים שהבריקו על
שיש המטבח, ובמיוחד לא בדקו את קערת הפונץ' ולא חשדו בבקבוקי
היין התמימים שניצבו בארון המשקאות, עובדה.
אתם שואלים למה? טוב, נניח שהמשטרה אינה חופשית ממחשבות זדון
ונקם, גם הם בני אדם וגם להם יש חשבון עם אנשים לא אהובים
במיוחד ובפרט. אוקי? אבל למה ציון לא נפגע, אה, סביר להניח
שהיה כל כך נרגש עד כי לא הטריח עצמו לשתות מקערת הפונץ'
החמימה שהכינה תקווה לכבוד האירוע, ועוד ייתכן שגם אם היה שותה
לא היה קורה לו כלום כי גופו כבר מחוסן כנגד הרעל הנמצא במיץ
הדומדומיות, במיוחד אם שותים אותו הרבה. ועכשיו הסכיתו ושמעו,
מה קורה בהמשך. ציון ממרום מושבו מחליף עתה את הנושם וממשיך
להכות בפושעים, לרחם על בעלי הלב החלש, להתרשם מבעלות הירכיים
המלאות והלבנות, ולהקפיד לשתות כמה טיפות וחצי של מיץ
דומדומיות לפני לכתו לישון. בפרט שעכשיו תקווה כבר מחממת לו את
המיטה כל לילה והוא נצרך להוכחות לפני שיסגור עניין.
אנחנו זזים קדימה ובעוד ציון מתכנן את הברית המפוארה עם אלפי
מוזמנים בחירי האומה ואולי גם כמה נישומים כבדי משקל והשפעה,
מתמוטטת לה אחותה של תקווה ביחד עם התוכניות ואחרי הלוויה
מכובדת אבל צנועה, לא נותר לציון אלא לערוך טקס קטן וצנוע
בביתו עם מניין וחצי וקצת. בעת ההכנות הוא רואה את תקווה שולחת
ידה אל ארון המשקאות וחומדת את הבקבוק כרמל מזרחי "שלו". בהבזק
נדיר של תובנה שנמשך שנייה ועוד, מתבהרת התמונה. ציון מאבד חצי
פעימה, נושם נשימה עמוקה ובקול הכי רגוע שאפשרי לגייס ברגע
שכזה לוחש אל תקווה, "לעולם אל תגעי בארון המשקאות שלי, את
שומעת?" ואפילו בסוף המשפט מרים את קולו שתבין.
האם ויתר על התענוג שלו? בחייכם, אתה הייתם מוותרים על החמצמץ
המתוק הזה? שמסייע בעינוגי אשה, אבל ת'אמת? הייתם? ומה עושה
ציון? אה, פשוט מאוד. תורם חמש מאות שקל, לא צמודים, למען
יתפללו בבית הכנסת לעילוי נשמתו של אבא שלו, עליו השלום, וכעת
חיה בלי נדר תיוולד לו בת שאולי יקראו אותה דומה על שם עץ
הדומדומיות, שיהיה.
והמשטרה? זו תמשיך לדבוק בתיאורית המאפיה הבין לאומית ותחפש
פושעים מתחת לפנס. מה לעשות? הם טרם למדו את סוד הדומדומיות
ואנחנו כמובן לא נספר להם דבר, רק נטעם כזית למען יאריכו ימינו
ולמען נירדם בקלות, אחרי שנצליח להוכיח שגם אנו עוד שווים
משהו. אה, והכי חשוב, בזהירות בהכנת קרם דה לה דומדומיות, זהו
משקה המכיל Vaccinium Tropane Alkaloids ואסור לבעלי לב חלש
ואצבעות ארוכות.
|
