"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים"  
                          דברים ה' יד

לנה עלתה ארצה מאוקראינה, אבל אינה עולה אלא עובדת זרה בלתי
חוקית. לנה לא נראית פושעת, גם לא מרגישה כך. היא באה לעבוד
כדי שתוכל להשיג דברים שבארץ מוצאה לא ניתנים להשגה: קורת גג,
מזון לבת מתבגרת. עתיד קצת יותר בטוח לאמה הקשישה.

אין לה עיניים גדולות, רק רצון לשרוד. חשבה שתוכל להסתדר כאן
יותר טוב מאשר בעלה שאינו יודע מילה אנגלית, כנראה שצדקה.
הגיעה ארצה כתיירת ומיד מצאה עבודה כמנקה של חדרי מדרגות,
דירות, בתים. עובדת 16 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, ושולחת כסף
הביתה. פעמיים בשנה קונה קצת מתנות ושולחת הביתה בדרך לא דרך
בשביל הילדה, בעבור האימא, לפעמים גם לבעל.

לנה חיה על זמן שאול כי היא יודעת שברגע שיתפסו אותה, יזרקו
אותה מכאן. הרכוש שלה מינימאלי. מתאים בקושי למזוודה לא גדולה.
לנה עובדת חרוצה. לעולם לא תשמעו אותה מתלוננת. לא על יחס
משפיל, לא על בעלות בית קמצניות, לא על הלנת שכר, אפילו לא על
ישראל. מקבלת הכול בהבנה ובהשלמה, הרי יש לה מטרה: לסיים לבנות
את הבית שהחלו לבנות קודם שעזבה.

ערב אחד, פונה אליי לנה, קצת מגמגמת, ושואלת לעצתי בענייני
רופאי ידיים. ולמה דווקא אליי? כי יודעת היא ששברתי לאחרונה
גפיים מיותרות ואני מצויה בענייני רופאים. אני שולפת את פנקס
הכתובות שלי אך לנה עוצרת אותי - "אבל לא רופא רשמי. שלא יודיע
לשלטונות ויזרקו אותי מפה". אני סוגרת את הפנקס. "אין לי כתובת
של רופא שמקבל לא רשמי, אבל תני לי לבדוק", אני אומרת.
בהזדמנות זו גם שואלת פרטים על כאבי היד, כדי שאדע במה מדובר.

עוד אני מנסה לאתר שמות של רופאים הגונים שמוכנים לעזור לבני
אדם, כי לזאת חונכו, ולנה בטלפון. הדמעות חונקות את גרונה והיא
מתקשה בדיבור. לוקח לי זמן להבין כי שוב אינה זקוקה לרופא
ידיים, לא מכיוון שמצב הידיים השתפר אלא מפני שנפל עליה אסון
כבד הרבה יותר. וגם אחרי שהבכי נגמר איני מצליחה להוציא מלנה
דבר וחצי דבר. אין לי ברירה ואני קופצת לבקר אותה. סביבה עלובה
המעודדת תחושת קבס, חדר מדרגות מזוהם, חדרון עלוב בדירת שלושה
חדרים פיצפונת בדרום העיר. שתי נשים בחדר, בקושי אפשר לזוז,
שכבות הצבע סדוקות אבל לפחות נקי. לנה יושבת בחדרה, ספונה
ובוכה. לאט מתקלפות הצרות. בעלה, שעסוק היה בבניית הבית, טיפס
על הסולם ומעד. נו, עד כאן הכול בסדר - אבל הוא, שלא היה חכם
גם קודם, לא אמר דבר לאיש והמשיך לעבוד בביתו. כעבור שלושה
ימים איבד הכרתו, הובהל לבית החולים ושם נפטר על שולחן
הניתוחים.

מתחשק לי עכשיו להגיד ללנה "אז למה את מחכה, עלייך לשוב הביתה,
לתת כבוד אחרון לבעלך. את חייבת להגיע להלוויה", אבל אני
שותקת.

"את מבינה, גברת יקרה", היא אומרת לי בקול שקט, כאילו קראה
מחשבותיי, "אני לא יכולה לחזור הביתה. קודם כול אני חייבת ארבע
אלף דולר בשביל הנסיעה ואם אחזור לעולם לא אוכל להחזיר, וגם לא
יתנו לי לחזור לכאן, אז אני כאן עד שאמות או עד שיתפסו אותי או
עד שארוויח את הכסף להחזיר, וגם בשביל הבית שלי."

ואני יודעת מיד שכל מה שאומר לא ישנה דבר. לנה כבר החליטה, ומי
אני. אז אני רק שואלת אם היא בכל זאת רוצה ללכת לרופא ידיים
ו... ומצליחה לסחוט ממנה חיוך. יש לה דברים הרבה יותר כואבים
מכאב ידיים, היא אומרת וצוחקת קצרות ולי לא נותר אלא להתעודד
יחד עמה.

בלילה אני חולמת שרודפים אחרינו ואנו מתחבאות מתחת למיטה אבל
מוצאים אותנו ושולחים אותנו לגלות, כל צעד שאנו פוסעות על אבני
החצץ פוצע את רגלינו ואנו מדממות על השביל. אני מתעוררת שטופת
זיעה במיטתי הרכה, אבל איני בטוחה לגבי לנה. כיצד ישנה בלילה.
האם גם היא מתעוררת מכל רעש קטן בחוץ? ואני לא מבינה כיצד עם
שסבל כל כך הרבה מרדיפות על רקע של מוצא וגזע יכול לנהוג כך
כלפי זרים. תהרגו אותי, אולי אז אבין.