עוד טרם החילותי לגמוע את הבוקר, מתקשרת אלי שרי. לא, לא שרי
אריסון, הצחקתם אותי, שלי יהיה קשר עם המיליונרית בריבוע? מה
פתאום. אני מתכוונת לחברה שלי שרי מורלי. זו שיש לה בעל חביב
כזה שפעם היה יהלומן ואחר כך עסקי ביטוח. כן, בדיוק זאתי. אז
היא מצלצלת אלי ואומרת "תשמעי, ראיתי הבוקר חדשות ואנחנו
חייבות להיפגש."
תהרגו אותי למה אם שרי ראתה חדשות אנחנו צריכות להיפגש, אבל מה
לא עושים בשביל שרי. קודם כל היא מתלבשת שחבל על הזמן, יש לה
טעם כזה טוב כאילו יצאה מז'ורנל צרפתי, מה שנכון. נכון. בגוף
שלה הייתה יכולה בקלות להיות דוגמנית, וחוץ מזה היא תמיד
מזמינה אותי לבתי קפה קטנים כאלה, לא ידועים ומאוד יוקרתיים,
כמו בבית המלון דניאל בהרצליה שזה ממש מתחת לאף של הבית שלה.
אז ככה אנו יושבות, אוכלות עוגת פורפרה כזאתי מיוחדת ושותות
קפה הפוך שלושה צבעים ושרי אאוט אוף דה בלו מתחילה, "תשמעי
יקירתי," היא אומרת לי, שזה שמן לאוזניים שלי, "המצב בלתי נסבל
ולא יתכן, ואני ממש לא יכולה יותר. תמצאי לי בבקשה איזה קשיש
מסכן כזה שאין לו כסף."
אני כמעט בולעת את הכפית. "מון דייה," אני אומרת לשרי, למה היא
צרפתייה במקור וכל הזמן אומרת מון דייה אז שתרגיש שאנחנו בראש
אחד גם אני אומרת מון דייה. "למה לך קשיש מסכן חסרים לך כבר
גברים צעירים ובריאים?"
"אה, היא אומרת לי, "תשמעי. לא מה שאת חושבת. את מבינה, התחלתי
לקבל קצבת זקנה ואני ממש אבל ממש לא זקוקה לקצבה בכלל."
"את קצבת זקנה, הצחקתיני, את נראית יותר צעירה מהבת שלי, שתהיה
בריאה." אני מגיבה מבלי להניד עפעף. ובלב אני חושבת אם יש לך
עודף, למה שלא תתני לי, אני תמיד באובר, אבל לא אומרת שלא
תחשבו שאני גרידי או משהו כזה.
"תראי," ממשיכה שרי, " לי יש לי מספיק מכל העבודות של הבעל שלי
וגם מייעוץ האופנה שאני עכשיו מעבירה לחסרות טעם בלבוש."
אני יודעת שהיא מתכוונת אלי, אבל אני שותקת. עם הייעוץ שלה
אפשר היה להאכיל משפחה שלמה חודש ימים ויישאר עוד עודף, אז אני
באמת שותקת, ושרי ממשיכה, "תראי באמת הלב נקרע ממצב הקשישים,
ולי יש מספיק והותר, אז החלטתי לתרום את כל הקצבה שקיבלתי
השנה שזה בערך איזה חמש-עשר אלפיות, לאיזה קשיש מסכן שזקוק
לכסף הזה יותר ממני. אם המדינה לא דואגת לזקנים שלנו, אז לפחות
אני קצת, במיוחד שעוד מעט פסח ושמעת מה היה כתוב אתמול בעיתון
שאחד, תוך ארבעה שכירים מרוויח פחות מאלפיים שקל לחודש. אני
חושבת שזו שערורייה."
ואני, אני מסכימה עם שרי מיליון אחוז. מה אגיד לכם אם עד עכשיו
הערכתי את שרי גבוה עכשיו אני ממש מתמוססת עליה. "אל תדאגי,"
אני אומרת ומלקקת את שארית הפרפורה או איך שקוראים לעוגה הזו
שנמסה בפה ומתיישבת מיד על הירכיים. "אני אדאג לך לקשיש."
בעבודה אני מרימה טלפון לחדווה, שהיא גם חברה שלי מזווית אחרת
והיא מנהלת מעון יום לקשיש ביפו. ולמה דווקא יפו אתם אומרים?
כי רצתה שיהיה לה מעניין. אוכלת את הלב שלה כל יום על הקשישים
המסכנים שלה ובוכה לי באוזן שקשה, אבל לא מוותרת. פעם אמרתי
לה, חדווה, למה לא תלכי לנהל בית אבות בצפון-בון, בצהלה, בנווה
סביון איפה שחיים הקשישים שיש להם."
ועל כך ענתה חדווה וסתמה לי את הפה אחת וקצר,"כי בצפון-בון לא
צריך אותי. הם מסתדרים לבד עם המטפלות הפיליפיניות שלא צריכות
אישור מנכ"ל, ולהם לא חסר. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, שאני
עושה משהו."
אז אני מרימה טלפון לחדווה שאומרת אין בעיה.
אני שואלת, "להתקשר מחר, בשבוע הבא, לחכות שתמצאי לי קשיש
מסכן?"
"עובדת עלי," מצחקקת חדווה, "כמה קשישים את רוצה, שניים, חמישה
עשרה, כבר על המקום אני מסדרת לך רשימה. כולם פה מסכנים. תהיי
לי בעיה מי לבחור מי ממה."
פחות משבוע ואנחנו נוסעות למעון היום לקשישים ביפו. לא, שרי לא
באה, מתביישת אז אני לוקחת חברה משותפת עם מצלמה שתהיה עדות.
במעון אנחנו מכנסים חמישה קשישים בחדר הקטן של המנהלת שלא
לבייש. הם, הקשישים, לא יודעים מכלום וכשהם רואים את הצ'קים הם
פורצים בבכי. מה אגיד לכם, קשה על הלב, והקשיש דויד משהו, הכי
קשיש, צלול מיין בן 91, הכי בוכה כי יש לו אישה חולת כליות
שנמצאת בדיאליזה פעמיים בשבוע. זה מכר את הבית שלו ואת כל
הרכוש בשביל הטיפול לאשתו ועכשיו גרים בדירה שכורה, שלא תדעו
מצרות, רק בשביל שיוכל לממן מומחים וטיפולים אקסטרה והגיע עד
קצה הגבול. אלפיים שקל שהוא מקבל היום ייתן לו אויר לנשימה
ובעיקר תקווה. וכשהוא, דויד, גמור לבכות הוא רק אומר בקצר:
"תגידו תודה לאישה הטובה הזאת שלא רוצה שנדע את שמה, היא מצילה
הכבוד של המדינה המחורבנת שלנו שלא נותנת לנו למות בכבוד אבל
גם לא נותנת לחיות, והופכת אותנו חצי בני אדם שלא יכולים לחמם
בחורף חדר ואוכלים לחם וריבה ואולי קצת גבינה ואת הכלב שלי
הייתי צריך לתת כי לא היה לי כסף לקנות לו בונזו אז אני כבר לא
מאמין במדינה שלי ועוד מעט אעצום עיניים, אבל מזל שלי שיש לנו
אנשים שאכפת להם מאנשים אחרים, אז תגידי תודה לשרי לא לשרי
אריסון שהיא מליאנית ולא יודעת מה לעשות בכסף שלה. כמה סטייקים
היא יכולה לאכול ביום חמישה, מאה? כמה פעמים יכולה לסובב עולם
ביאכטה ומטוס והשד יודע מה? ועל כמה משי יכולה לישון? אז יש לה
כסף לה ולכל הבנקאים, אבל את הלב שלהם איבדו מזמן, יש לנו
עכשיו במדינה שני סוגי אנשים אלה שיש להם הרבה ואלה מעטים ואלה
שאין להם כלום ואלה כולם, ומזל שיש עוד אנשים שיש להם קצת אבל
יש להם לב. תודה שרי.
ואני חוזרת הביתה לאט ומראה למון שרי את הצילומים של אלה שלא
התביישו להצטלם ואומרת לה תודה בשמי ומקווה שיש עוד כמה כמו
שרי, כי כשמדינה איבדה את הצפון, מזל שיש לנו אנשים שמצאו אותו
והם המצפון של המדינה עכשיו.
כל קשר בין המציאות ובין הדמויות אינו מקרי. השמות שונו
מסיבות מובנות.
|