קריאת העטלף סימלה את תחילת שלטון הלילה. הוא נופף בכנפיו ודאה
אל תוך החושך. השמים היו בצבע שחור מוחלט ובלתי חדיר, כתמונות
בראשו של עיוור מלידה. לא היה ירח, או כוכבים, או כל מקור אור
אחר באשר הוא אשר יכול היה לפרוץ לפחות מעט את השחור האטום.
העטלף פלט קריאה נוספת והחל לאבד גובה תוך שהוא מתקרב אל
מטרתו.

הוא שכב במיטתו, מנסה לראות משהו בלילה הטוטאלי של אותו רגע.
מעודו לא חווה הוא לילה כה אפל, אף לא ניצוץ אחד לא היה. הוא
אף חשש שאולי התעוור הוא בדרך כלשהי, ולכן אינו רואה מאומה.

העטלף, נוטף דם שלא הספיק עוד להקריש, התרומם אט אט חזרה אל
השמים, פולט קריאות נוספות בחיפוש אחר מסלול. בשבילו היה זה
לילה ככל הלילות - העת שבה הוא שולט בשמים ובארץ, העת בה הוא
מספק את תאבונו, העת בה מתחוללים השינוים.

לא יהייה זה נכון לטעון כי עיניו התרגלו לחשיכה המוחלטת, מפני
שהחוסר מכל תמונות של המתרחש סביבו אשר היה כה רגיל שעיניו
שידרו אל מוחו בכל זמן נתון עדיין נשאר. אך בדרך כלשהי הוא
הצליח לקום ממיטתו, שהשמיעה חריקה נוראית כמו בכל פעם, ולפסוע
באיטיות אל הדלת מחדרו. "פלאי הזיכרון..." הוא חשב לעצמו
כשנאחז בידית ודחף ממנו את הדלת.

לא היה זה עטלף צעיר. לו היה הוא בן אנוש, ודאי היה כבר שוכב
בקבר, או שהיה הופך לאחד מזיקני הכפר. אותו כפר בו בכל לילות
מן הלילות לאחרונה נמצאו גופות חדשות, כאשר איבריהן הפנימיים,
או מה שנשאר מהם, היו מפוזרים במרחק מכובד בהחלט מן הגופה
עצמה.

הדלת חרקה לא פחות מהמיטה כאשר נפתחה. כל הכפר היה וודאי כבר
על רגליו, אם ביקתתו לא היה כה מרוחקת ממנו. השמועות על
הרציחות המסתוריות אשר פוקדות את הכפר הסמוך לאחרונה גרמו לא
כל פעם למעין תחושה מוזרה. צמרמורת בכל גופו, פעימות לב חזקות
במיוחד ונשימה כבדה מן הרגיל. אמנם תחושה זו מעולם לא נמשכה
יותר משנייה או שתיים לפני שהייתה נעלמת כליל.

העטלף חלף על פני החלומות הסגורים והדלתות הנעולות של ביתי
הכפר בחיפושו אחר ארוחה נוספת. אך לא רק הערך התזונתי עניין את
העטלף, כי אם ההנאה  בקריעת הבשר של הקרבן כאשר אצבעות רגליו
שקועות עמוק בבריכת הדם שבגופו, ואותו נוזל אדום ומלא אנרגיה
זורם במורד גרונו. לעומת הרגשה זו, השבעת הרעב לא הייתה יותר
ממעין תופעת לוואי נעימה.

מאז ומתמיד נאמר עליו שניתנה לו מתנת הזיכרון הצילומי. עכשיו
הוא התווכח בזאת שוב, כאשר מצא בחושך המוחלט את בגדיו המפוזרים
בחדר, גלימתו וכל כליו, לבש הכל ומיקם את הכלים בכיסים
המיועדים להם, ונעל את הדלת ביוצאו מן הבית אל האוויר הצח של
אותו לילה. כל זאת בעיוורון מוחלט בשל החשיכה הבלתי רגילה.
הוא צעד בשביל לעבר הכפר, כאשר צלצול המתכת בכיסיו מלווה אותו
בעת שהוא משחזר את הדרך מזיכרונו הפנומינלי.

תנועה. משהו זז הרחק מאחור. מישהו מתקרב אל הכפר. הינף נוסף של
כנפיו הכרומיות והעטלף טס בכיוון הנגדי. הרבה כפרים הוא כבר
עבר, כאשר בכל אחד מהם היה נשאר כל זמן שהיה מה לנצל בו, ואז
היה במשך לילה שלם עף קדימה בחיפוש אחר הכפר הבא, תוך שהוא
טורף כל דבר אכיל אשר נמצא בדרכו.

הוא הרגיש משהו מתקרב לעברו. הוא נזכר ברציחות ואותה תחושה
מוזרה שוב מילאה את גופו. הוא הניח כי התחושה הייתה מעין ביטוי
מעוות של שימחה, או גאווה, או אולי פירות השנאה. לפני הרבה
שנים הוא גורש מהכפר על כך שעסק באמנות האסורה. הוא לא הצטער
על כך מעולם. הוא סבר כי הגירוש הוא מה שהביא אותו עד הלום -
אל השגיו חסרי התקדים. הוא שנא אותם מסיבות אחרות, סיבות שאף
הוא בעצמו לא ידע להסביר. והנה העצם המתקרב כבר במרחק של צעדים
ספורים ממנו. במהירות כמעט בלתי אנושית ידו נשלחה אל כיס מתחת
לגלימתו, נאחזה בחוזקה בעצם מתכתי אותו מצאה שם ונשלפה החוצה
תוך שהיא חותכת את האוויר.

העטלף זיהה מיד את הדמות הפוסעת אל עבר הכפר, ולכן טס אליה
בנחישות כה רבה. רגליו ניתפסו במוט מתכת שהופיע סנטימטרים
ספורים לפניו ונתלה ממנו. מהיום הראשון בו הגיע העטלף לכפר זה
משך המתבודד המיסתורי את תשומת ליבו, אך רק לאחרונה נוצר בינהם
קשר כלשהו. האדם הוציא מכיס נוסף מתחת לגלימתו עכברוש שרגליו
קשורות, אך הוא בעודו חי וזרק אותו על האדמה לפניו.ברגע אחד
עזב העטלף את המוט וננעץ בחיה חסרת המזל. היה זה בין העכברושים
הגדולים ביותר מאלו אשר יצא לו לטרוף לאחרונה.

משהו גדול יקרה הלילה, הוא הרגיש את זה... משהו חשוב, אף האפלה
הבלתי חדירה מעידה על כך. משהו שישנה הכל, הוא חשב כשהוא מחזיק
בתליונו במסירות. החותם אותו חיפש זמן כה רב, וגם על הכנתו
נדרש זמן לא מועט כלל... התליון היה כעת חם מאוד על אף הקור
ששרר בחוץ. לפתע עיניו נדלקו באור אדום חלוש אשר האיר מעט את
הלילה האפל. כפות ידיו נפגשו באזור מותניו והוא הרים אותן אל
מעל ראשו...

הכל קפא, כאם הזמן התעייף וחדל מלנוע. טיפות הדם המשפריצות מן
העכברוש נעצרו באוויר, העצים הנעים ברוח חדלו מלזוז, ואף הרוח
כאילו עצרה גם היא. ואז קרן של אור שחור בקעה מן הקרקע ועוד
אחת, ועוד אחת... בעוד שכל העולם קפוא, משהו החל לצאת מתוך
האדמה. היה זה צל, צל כה שחור שנראה אף בלילה אפל זה. צורתו
הייתה כצל של יד עם טפרים גדולים ומעוקלים אשר התקדמה אל עבר
המכשף עם הזוהר בעיניו. הטפרים ננעצו בבטנו וקרעו אותה לגזרים,
מפזרים את איבריו הפנימיים לכל עבר.

הזמן חזר לנוע. העטלף סיים את ארוחתו הכפולה וכעת בהה בגופה
חסרת כל צלם אנוש. והנה כפר נוסף איבד כל ערך בעיניו. כל כך קל
היה למצוא עבדים אנושיים מהם ישאב את כוחו. הם נוהרים אל
העוצמה ברגע שהם סבורים שיוכלו להשתלט עליה, ללא כל מחשבה
תחילה. הזקן השוטה והבודד היה בעל עצמה כה רבה, אך עדיין חשק
עוד, וככל שהוא חשק בעוד, כך איבד את עוצמתו אשר הייתה לו.
כאשר הוא ראה יישות בעלת עצמה גדולה משלו, מיהר לשעבד אותה,
הוא לא חשב אפילו על כך שהוא יהייה זה שישועבד. אך לאחר כמה
מאות שנים העטלף כבר צבר כוח כה רב שיכל כבר לחזור לצלמו
האנושי אשר אבד לו לפני שנים כה רבות. אין רבים כמוהו אשר
שיעבדו לעצמם את הכוח, אך נתונים לשליטתו. הוא למד לשלוט
בתאווה לכוח, ורק כך הצליח להשיגו. עבדים רבים היו לו לאורך
השנים וכולם נכשלו במה שהוא הצליח. יום אחד הוא יהייה
אלוהים.