אני לא מבין את זה. לאנשים אין מה לעשות במדינה הזו. זה ממש
עצוב. השעה עכשיו קרוב לארבע לפנות בוקר, ואני מסתובב לי
ברחובות, אחרי ערב עם נועה בקולנוע ובאיזה בית קפה סוג ג',
ולכל מקום שאני מביט,  בכל בית שאני מסתכל, ואני רציני, כל
בית, יש אור מרצד כזה בחלון של טלוויזיה. זה הורג אותי. השעה
ארבע בבוקר לעזאזל! אנשים לא הולכים לישון?  אף אחד חוץ
ממהורים שלי לא עובד בבוקר, עוד שלוש-ארבע שעות? עוד שעה וחצי
תזרח כבר השמש ויהיה בוקר! אנשים לא צריכים לישון?? כבר חצי
שעה אני מסתובב בשכונה שלי, חצי שעה, שזה שלושים דקות, או אלף
שמונה מאות שניות או מאה שמונים אלף מאיות השניה או כוס עמק,
ובכל חלון, אני רציני, בלי יוצאים מן הכלל, בכל חדר רואים
טלוויזיה, לפעמים אפילו שומעים אותה אם החלון פתוח או הווליום
חזק מבידוד הזגוגית. זה מטורף. בחיים שלי לא ראיתי כזה דבר.

באוטו בדרך חזרה מהבית קפה נועה דפקה בי סתם איזו שאלה מופרעת
לגמרי. היא אמרה שאנחנו צריכים להצטלם בעירום באיזו פוזה
מטורללת ולשלוח את זה לכל החברים המשותפים שלנו. כמעט התנגשתי
בעץ. ככה צחקנו על זה במכונית איזה רבע שעה עד שהגענו לבית שלה
והיא אמרה לי תודה ולהתראות, נתנה לי נשיקה מדהימה ונכנסה
הביתה. ככה הסתים לו הבילוי המשותף עם החברה שלי כבר שנה
וחודש. הבחורה הזו משגעת אותי, במובן החיובי. היא משהו. אין
כמוה. מאז שנפגשנו בי"א היא לא נמאסה עלי. אני מת עליה. לא
הסתכלתי בכל התקופה הזו על אף בחורה אחרת חוץ ממנה. אף אחת לא
מעניינת אותי כמוה, בטח שלא פסיכית על כל הראש כמוה. אבל זו
תכונה מאד חיובית שלה, אני חושב, כי ככה כשהכל כמעט ספונטני,
אף פעם לא משעמם. אפילו לא כשאנחנו שוכבים. היא מטורפת בתחום
הזה, אפילו שאני הראשון שלה. בחודש הראשון שלנו היא כבר דרשה
שאני אגיד לה שאני אוהב אותה. אמרתי לה שאני מת עליה, שאני
משוגע עליה, אבל לא אמרתי לה אוהב. לא יודע. היא השיא בחיים
שלי עכשיו, אני מוכן להקדיש לה את כולי, להתמסר לה לחלוטין,
למרות המופרעות שלה. אבל אני לא יודע מה זו אהבה. תמיד אומרים
שאם אוהבים מישהו יודעים. פשוט יודעים. אני לא יודע אם זה
נכון. מה אני אגיד לכם. אני מת עליה. באמת. אבל אני לא
י-ו-ד-ע, כמו שאמרו לי שאני אדע. מה זאת אומרת בכלל "אתה תדע".
לא מבין את זה. בכל מקרה אני מתחמק באלגנטיות עד היום. אבל אני
חושב שאני נותן לה מה שמגיע לה בקטע הרגשי, אפילו יותר. אני
נותן לה הכל. אולי זו אהבה. מה זה משנה.

כל העסק הזה לא נראה לי. לא הגיוני שכל העולם ואחותו רואה
טלוויזיה היום. בארבע לפנות בוקר. כוס עמק. מילא, אם היתה איזו
תוכנית כזו שכולם רוצים לראות, משהו סטייל סופרבול או אוסקר,
אבל אין. אין כלום. אני בטוח במאה אחוז כי בדקתי בעיתון עם כל
התוכניות והסרטים מתי מציגים את מה שרצינו לראות בכפר סבא, כי
לא היה את זה בהוד השרון. לא ראיתי כלום מיוחד בלוח השידורים.
מוזר לאללה. מה אני אגיד לכם. חשוד. טיפסתי על הגדר של איזה
בית כדי להציץ טוב יותר לתוך סלון שאורותיו היו כבויים כולם
מלבד טלוויזיה דלוקה שיוצרה היבהובים כחולים בעיקר על הקירות,
אור מלאכותי מגעיל כזה. איכס. לא מצליח עדין לראות את המתרחש
על המקלט עצמו, וזה מעצבן אותי. לפחות שאני אדע על מה הבנזונה
מסתכל. כמעט שנופל על המדרכה. לא משנה. אבל זה משגע לי ת'שכל.
לא ייתכן שכולם רואים טלווזיה כל כך מאוחר. לא ייתכן. משהו
דפוק כאן. אני צריך לבדור את זה בעצמי, ממש בעצמי.

בגלל שנועה ואני ביחד כבד הרבה זמן יש לי הרגשה כזו שלפעמים
השגעונות שלה הפכו כבר לשגרה, לא שזה רע פשוט אני לא בטוח שזה
כל כך טוב. אין לי צל של ספק שלמרות שלא משעמם איתה אף פעם -
תחושת היציבות במערכת היחסים שלנו בהחלט לוקה בחסר. קצת קשה
לסמוך עליה בקטעים מסויימים, כי היא נורא ספונטנית והכל, זורמת
ככה בקלות יתרה בלי לחשוב על התוצאות של המעשים שלה. בזמנים
ושעות היא בכלל מעופפת. קבענו בשמונה אז היא מגיעה בעשר כי היא
קפצה לשתות מילקשייק בכפר סבא או כי פתאום התחשק לה לישון,
וחלילה אין לה פלאפון שתודיע לי, כי עם פלאפון כלום לא
ספונטני. היא מטורללת לגמרי ואני מת עליה, אבל מה אני אגיד
לכם, לפעמים זה מעיק. פשוט מעיק, על הנשמה שלי זה מעיק, על
הקשר שלנו, אולי גם בגלל זה אני לא חושב שאני אוהב אותה. איך
בכלל אפשר לאהוב מישהו שכל היום מנתר לך ממקום למקום בלי להשאר
הרבה זמן ובלי להשקיע בך ממש, כמו מזל תאומים קיצוני כזה,
ושתמיד עושה מה שבא לו (בלי הרבה התחשבות ברצון שלך) ומה שנוח
לו ומה שמתחשק לו ברגע זה, לא משנה כמה כסף זה עולה או כמה
סיכונים כרוכים בזה, או שיש בצפר מחר או שההורים יהרגו אותו אם
הם ידעו. בכלל, יציבות זו המילה שהכי לא מתארת את נועה ואת
היחסים שלי איתה. נחמד נחמד אבל לפעמים על גבול המרגיז. אבל מה
אני מדבר. היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני פשוט מגוחך.

איך שנפלתי מהגדר ישר על המדרכה הבנתי שאין דרך אחרת. פתחתי
בריצת אמוק לכיוון הבית שלי, ככה מסוקרן פחד ונגרר נפשית, עד
שהגעתי לשער של הבית שלנו. ככה בשקט פתחתי את השער (שהוא קצת
חורק אבל לא משהו נוראי) ופסעתי חרש עד פתח הבית, הכנסתי את
המפתח לחור המנעול וסובבתי עד שנפתחה הדלת עם שימוש קל בכוח.
אחרי שלקחתי לי מהר מהר משהו לשתות וחלצתי נעליים עליתי לחדר
שלי, סגרתי את הדלת, פתחתי חלון (אם כבר אז כבר) והדלקתי את
הטלוויזיה הפיצפונת שלי, שלמרות שהיא איזה 20 אינץ' רואים בה
מצויין והיא גם מודל משובח יחסית. התבוננתי במסך הזה, מנסה
לקלוט מידע, העברתי ערוצים כמו מטורף, ערוץ שלוש וארבע ושבע
ועשרים ושתיים וחמישים ומה לא. לא היה מה לראות. שומדבר
מעניין. שידורים חוזרים של המלאכיות של צ'ארלי וקליפים של היפ
הופ. הייתי מאוכזב לאללה. מה קרה כאן בכלל? שמונים בתים צופים
בטלוויזיה בארבע בבוקר, ביום רגיל לגמרי, ואין אפילו מה לראות.
הכל פשוט משעמם. הטלווזיה המרצדת הכאיבה לי בעינים אבל
המשכתי לטחון מים במחשבות. אם אין מה לראות איך יכול להיות שכל
הטלווזיות עובדות בשעה כזו, ואיך זה שאנשים לא עייפים או לא
מתים מטמטום אחרי או במהלך צפיה במרתון ארוך כמו הגלות של לגעת
באושר בערוץ ויוה. מרתון. כן כן. פרקים רצופים. והרבה. אני לא
מבין אנשים. טלווזיות זה דבר מעוות לאללה. כולם מכורים בצורה
מוגזמת ואין בכלל עיניין. מה זה צריך להיות. עוד מעט זריחה,
מחר יום רגיל לגמרי ועדין בחדרים של שכונה שלמה דולקות
טלווזיות. זה ממש עצוב. פתאטי משהו. איך הם לא מתים מעייפות,
כמוני. אני לא מבין את זה. לא מבין את זה. לא מבין.
אז נרדמתי. הטלוויזיה נשארה דולקת, מקרינה אורות כחולים מתים
מהחלון של פרק מאופרת סבון ישראלית. המידע העודף על נדב נקלט
לי במוח הישן שלי, בתת מודע, קוטל לי תאי מוח בקצב מסחרר.

לאט לאט אני מרגיש שאני ונועה זה לא זה. היא יותר מדי מיוחדת
בשבילי, אני יותר מדי בנאלי, משעמם. היא צריכה איזה שרוט כמוה
שיספק לה ריגושים במחוזות נידחים בארץ ובברים לא מוכרים עם
מוזיקה ישנה. אני צריך איזה בסיס, אמון. מאיפה לי . זה לא זה.

אני צריך סיפור מסגרת, רקע יציב ואמין. לא מוצא חן בעיני כל זה
יותר. ואני בטוח בזה. אני יודע את זה. י-ו-ד-ע. כמו שאומרים
שאני צריך לדעת. אני מרגיש שזה התפספס, קשה לי להסביר. עכשיו
אני יודע למה התכוונו שאמרו "אתה תדע". אני יודע. עכשיו אני
יודע. נשברתי. אני שבר כלי. סתם עוד מכור של לגעת באושר.




טלוויזיות הורסות לנו את החיים!!  <-- לימור במסר לאומה, אחרי
לילה של ליקרים מטורפים.