שדה החיטה בכפר השתרע על גבי קילומטרים רבים. הקרניים היוקדות
של השמש האירו על השדה מצידו המזרחי ויצרו הבזקי צבע צהבהב
מרהיבים ביופים, שנראו למרחקים.
איש לא היה יכול להתעלם מהתמונה המופלאה שנוצרה, גם לא רומי,
שהייתה זקוקה כעת להבזקי האור הצהבהב יותר מכול. היא קרבה אל
השדה באיטיות. למראית עין, נראה כאילו סופרת צעדיה. איש לא ידע
שבעצם היא סופרת את השניות ומנסה למנוע מהזמן לחלוף. הכפר היה
מרוחק מאוד מכל סימן של התפתחות ועכשוויות, ורומי ידעה להעריך
זאת.

שנים רבות, ובעצם רבות מדי חלפו מאז דרכה כאן לאחרונה, אך מגע
האוויר הצח וקרני השמש הלוהטות מיהרו להשיב לזכרונה כל אחד
מאותם הרגעים שחוותה כאן.
היא הגיע למרכז השדה ופרסה שמיכה דקה. לשמיכה היה ריח מתקתק של
הבית, אך כרגע העדיפה להדחיקו ולשאוף את ריח הכפר מהול בניחוח
החופש. היא נשכבה על השמיכה, כשמבטה בוהה בשמים, חשבה שתוכל
להשאר כך לנצח, אך ידעה עמוק בליבה שאין הדבר אפשרי.

היא העמיקה בצורות העננים. תמיד אהבה לדמיין בהם צורות שונות,
ואף חיפשה בהם אותות וסימנים שונים לנולד. היא התמקדה בענן אחד
ששבה את תשומת ליבה - מרקמו הרך והעדין הוביל אותה לעולם שלם
של דמיונות וחושים, וממש יכלה לראותה מפזזת כילדה קטנה בין
העננים - טועמת מהם, מתכרבלת בהם, ונרדמת בקלות שכזאת כמו
תינוק. אך משפקחה את עיניה נזכרה כי תחושה זו לא תחלוף בה עוד,
ולא חלפה מהרגע בו נפרדה מהילה.

ציוץ של ציפור קטע את קו מחשבתה, ורומי התרוממה בבהלה. היא
נזכרה לאן עליה להגיע היום וידעה כי הזמן משחק נגדה. במהירות
קיפלה את השמיכה ורצה לעבר הרחוב הראשי של הכפר. לחישות הרוח
ליוו אותה והגבירו את חששותיה, או שמא היה זה קולה שלה. אך
לראשונה בחייה ידעה בלב שלם כי זוהי הדרך הנכונה, והחליטה
לעשות את הצעד הראשון.

כלב רובץ על משכבו בכניסה לבית העץ הישן, שהזכיר לרומי בתים
מאגדות ששמעה לא אחת. בעין אחת הביט בה הכלב, מתענג על חצי
שנתו האבודה, ואילו רומי הביטה בו בקנאה על חצי שנתו המצויה.
היא פסעה מספר צעדים לעבר כניסת הבית, נשמה עמוק ודפקה על דלת
העץ הקטנה.

"בית בקיץ מחכה לך, אינך יכולה להשאר כאן!" היד הושטה עם צרור
מפתחות והדלת נטרקה. מאחורי הדלת נותרה רומי המומה, אך יותר
מכל מבודרת. מבודרת מטיפשותה, שחשבה שמא משהו עלול להשתנות.
היא הביטה בצרור שבידה, הרגישה כיצד הדמעות חונקות את גרונה,
והחלה לרוץ משם במהירות.