לפני חצי שנה פגשתי מלאך ב"מאפה נאמן" בתחנה המרכזית בירושלים.
זה היה ביום שדנה מתה. הייתי על מדים וגם הייתי רעב
(מה שבדרך כלל הולך ביחד). קניתי 3 קוראסונים ומיץ אשכוליות
והיא חייכה אליי כשהיא החזירה לי את העודף.
לא הייתה לחיוך משמעות מיוחדת וגם אם הייתה לו לא הייתי מתעסק
בזה. גם בגלל שדנה מתה אבל בעיקר בגלל שהייתי רעב.
כשהגעתי הביתה אני וההורים שלי דיברנו הרבה על דנה
אבל איפשהוא בתוך תוכי התחלתי לחשוב על ההיא מ"ממאפה נאמן",
על החיוך שלה ועל זה שלפעמים הרעב שלי מונע ממני לעשות הרבה
דברים שאני רוצה לעשות.

זה כמו שאני בעצם סוס יאור
אבל כל הילדים לא כל כך אוהבים את העניין
אז אני אומר שאני סוס פוני.
עכשיו הבעיה היא שהיא לא אוהבת סוסי פוני
אבל משום מה סוסי יאור היא כן אוהבת.
קונפיקלט.

רוב האנשים שאני מכיר כותבים בין רמזורים אדומים
ועצירות חפוזות. אני אישית לא מצליח לעצור את הזרימה.
(אני לא מושט)
רוב האנשים גם כותבים בשביל אנשים אחרים.
אני, לרוב, כותב בשביל עצמי.

פתאום מוזר לי לשמוע שזקנים עולים על סולמות.
אני אומר פתאום בגלל שזו פעם ראשונה שאני שומע דבר כזה.
אולי בגלל זה.

בין הרגליים שלי יש גופות של עלים יבשים.
עשיתי שואה לצמחים (הייל רותם) בגלל שאין לי יותר מה להגיד
לך.
פתאום את מחבקת אותי ולעור שלך יש ריח של כורסאות עור,
של דף חלק, של מנטה ושל עוד כל מיני דברים שעושים לי טוב.
אז איך את? איך את עושה לי רע?