חכי עד מחר, רק עד מחר. ככה הסתיימה שיחת הטלפון האחרונה שלנו.
בינתיים עוד לא נגמר היום.

קמתי בבוקר עם עיניים אדומות ונפוחות מרוב דמעות של אתמול.
פקחתי את עיניי והסתכלתי שוב על החדר הרגיל שלי, הקירות
הרגילים שלי עם כתמי צבע בכל מקום. כשהתחלתי לצבוע, אמרתי
לעצמי שלא כדאי להמשיך עכשיו, כשהרעיון לא מגובש לחלוטין.
החלטתי לחכות. וכשאמא שאלה מתי אני אסיים אמרתי לה מחר.
אחרי חצי שעה של התבוננות מעמיקה בקיר והרהורים לא חשובים
באמת, שכנעתי את עצמי לקום מהמיטה. כמו כל בוקר ניגשתי למראה.
הסתכלתי על ערימת התלתלים הפרועים שברחו מהצמה שעשיתי כשהלכתי
לישון. השיער שלי כבר חסר צורה. אני חייבת להסתפר. אני אומרת
את זה כבר חודשיים. מחר אני אלך להסתפר.
ניגשתי למטבח והכנתי לי קערה ענקית של שוגי שוקולד עם שוקו.
ישבתי ואכלתי אותה בסלון. אחרי זפזופ  קצר בערוצי הכבלים,
נעצרתי כרגיל על פרק נוסף של: "ימי חיינו". השבוע לא פספסתי אף
פרק. כמה מעורר רחמים.
אני הופכת לאט לאט לעוד יצור משועמם ומבוזבז. כל השאיפות שהיו
לי, כל החלומות. זנחתי את כולם לטובת הקופסא ההרסנית הזאת.
פעם הייתי צעירה ומדליקה. הייתי מלאת מרץ, מלאת חיים. היום אין
לי אפילו כוח להרים את עצמי מהספה. ואני רק בת 20 למען השם.
זהו!, מספיק. אני שמה לחיים המשעממים האלה סוף!, ממחר אני
מתחילה מחדש. מחר יהיה היום הראשון של שארית חיי. אני אמצא לי
עבודה, ארשם למכון כושר, אשפר את הבגרויות ואלך סוף סוף ללמוד.
לא מחכה יותר, רק עד מחר.
הייתה לי פתאום הרגשה טובה, הרגשה אחרת. אפילו ההורוסקופ אישר
את זה. "מחר יהיה זה יום של התחלות. זהו יום טוב להתחיל
פרויקטים ארוכי טווח. יום טוב לשינויים בהרגלי החיים ולהתחלת
מערכות יחסים".
העברתי את שארית היום בציפייה לשיחה היומית שלנו. היום יש לי
הרבה דברים לספר לך. התגובות שלך היו אדישות, כרגיל, אחלה סבבה
וכל אלה. וכרגיל זה עצבן אותי, וכרגיל התחלנו לריב. צעקנו
ומחינו וניתקנו ושוב התקשרנו, רק כדי לשתוק על הקו איזה 20
דקות ושוב ניתקנו ושוב התקשרנו ושוב הבנו כמה שאנחנו לא טובים
זה לזו וכמה שהמצב הזה תקוע, ועוד כל מיני דברים שנמאס לי כבר
לשמוע, אז ניתקתי את הטלפון והתחלתי לבכות לכרית. ואתה שוב
התקשרת והפעם התנצלת ואמרת שאתה אוהב אותי. הרגשתי שאתה אומר
את זה רק כדי שאני לא אבכה ורק כדי שלא נריב יותר. כבר לא היו
לי יותר דמעות, אז התנצלתי גם אני ושוב שתקנו. אחרי ניסיון
נוסף לנהל שיחה אמרת שאתה חייב לסיים, כי אתה מת מעייפות.
וכששאלתי אותך מה יהיה, אמרת שכרגע אנחנו לא יכולים לעשות
כלום, אבל מחר, מחר זה יום חדש. אתה תחזור הביתה וביחד נפתור
את כל הבעיות.
אחרי שסיימנו את השיחה החלטתי ללכת לישון. ושוב אותה הרגשה
טובה. אוף, שיגיע כבר מחר.

קמתי בבוקר, מוקדם מהרגיל ובניגוד לכל הפעמים הקודמות, עם חיוך
על הפנים. היום זה היום. אחרי מקלחת מרעננת ניגשתי למטבח לקחת
קערה של שוגי, אבל לכבוד ההתחלה החדשה החלטתי להכין סלט בריא
ומזין.
הדלקתי את הטלויזיה ובאומץ רב דילגתי על ערוץ שלוש ישר לתוכנית
על רובוטים וחלליות בערוץ 8. אולי אשכיל קצת, לשם שינוי. ואחרי
התוכנית, ראיתי סרט דוקומנטארי  על משלחת שנסעה לקוטב הדרומי,
ואחריה תוכנית על המוח...
וכך עבר לו היום ובלי ששמתי לב השעה הייתה כבר 8 בערב.
בשיחה היומית שלנו אמרת שבסוף לא תוכל להגיע היום, כי ברגע
האחרון צץ משהו שאתה חייב לטפל בו. אבל מחר , מחר זה יום חדש
ומחר הכל יהיה בסדר.

שכבתי במיטה עם עיניים אדומות והפעם אפילו בלי הרגשה טובה
וחשבתי על מחר. תמיד יש מחר. ותמיד מחר הכל יהיה אחרת. וכמו
שהשיר אומר:" ואם לא מחר, אז מחרתיים."