ההבנה הכל כך גדולה, שלי מולך, שלך מולי. אני לא מנחשת איך אתה
מרגיש, יש בי מן ידיעה ברורה שכזאת איך הדברים זזים אצלך בבטן.
ודי לדבר על כמה שאנחנו דומים, זה כבר נאמר יותר מדי עד
שלפעמים כבר קשה לי להאמין.

ולעומת זאת, החסימה כשאני אתך, הידיעה שלא כל דבר יכול להאמר
לך, דברים מסוימים שאני אלחש לך על האוזן, יגררו שתיקה קשה
ממך, שתיקה של מחשבות. שתיקה של אכזבות.

אדון האכזבות הזה, תמיד רודף אחרי, נוגע בי כמעט, ולבסוף משיג
אותי. לפעמים אני חושבת שהוא סתם צל שלי, לפעמים אני מרגישה
אותו נושף לי על העורף. תמיד הוא מנצח, האדון. יכול להיות שכבר
מראש המרדף אני מרימה ידיים, אבל עדיין לא מראה את זה כלפי
חוץ. ואז, כשהוא נושף לי בעורף הוא מרגיש את הפחד הזה, ושוב
מנצח.

ויש בי מחשבה, כל כך ילדותית עד שאני רוצה לתקוע לעצמי כדור
בבטן רק על טיפשותה. ואולי תבוא, על סוס לבן, תתפוס את אדון
האכזבות בצוואר, תפיל אותו לרצפה, ותמעך אותו עם פרסות סוסך.
ואז תדהר אלי, עם סוס לבן מוכתם בדם שחור, ונהיה מאושרים. בלי
אכזבות יותר, אין עוד ספקות. רק אני ואתה, מאושרים.

כמה ילדותית היא האהבה. כמה אני.