לדאבונו, אשתו היתה בצעירותה סגנית אלופת הארץ בריצות למרחקים
בינוניים. וגם עכשיו, כשכבר עברה את גיל ארבעים, הצליחה לשמור
על כושר מצויין. הוא לא. כבר בצבא הגיע למסקנה שריצות הן דבר
משמים ומייגע ושעדיף תוכניות טלויזיה במועדון, וכשהשתחרר יישם
הלכה למעשה את מסקנותיו. את מעט האנרגיה שעוד היתה בו שרף
במועדוני ריקודים, שם גם התחיל לעשן ולשתות הרבה אלכוהול,
וכאשר הבטן התחילה להפריע לו ולהתנדנד בזמן שקיפץ בין הרוקדים
הפסיק לרקוד. בהדרגה החל להתעגל, אבל הוא היה טרוד מכדי לשים
לב לשינויים, כי בעבודה הוא התקדם ופתח משרד משלו. והשווארמות
מחוץ למשרד היו כל-כך טעימות, במיוחד באמצע יום עבודה קשה,
והמסעדות בעיר כמו התעקשו להשתפר משנה לשנה, כך שלא היתה לו
ברירה אלא לגדל כרס קטנה, שתכיל את כל הנחת שהיא מעניקה לו.
לרוץ? מי חשב על לרוץ. המורה להתעמלות שלו בתיכון, גבר קשיש,
גרום ומוצק, תמיד דירבן אותם בגערות שרק אם יתעמלו כהוגן
יצליחו לתפוס את האוטובוס בטרם ייצא מהתחנה, אבל ברגע שקנה את
המכונית הראשונה שלו ידע שהוא לא רק לא צריך אוטובוסים, אלא
שגם אלוף העולם בריצה למרחקים קצרים או ארוכים לעולם לא יצליח
להשיג אותו, כל עוד יש מספיק דלק במכל. לא משנה עד כמה הסתרבלה
רגלו, נעשתה לבנבנה, חרוטית ושמנמנה, עדיין יכל ללחוץ באמצעותה
על דוושת הגז, ולהפליג.
אבל עכשיו הוא רץ, הו, הוא רץ כל עוד נפשו בו, כשרק תחתונים
לעורו, ומפלי בשרו מתנדנדים באויר הקר, ונשימתו מתרסקת בלועו
ובראותיו, וכדורי עיניו בולטים מחוריהם באימה.
כשהרוויח דיו כדי לקנות בית חדש ומכונית חדשה הפסיק לעשן
סיגריות והחל לעשן סיגרים. בהתחלה לא הבין כל-כך מה מיוחד בהם,
אבל כמה חודשים אחר-כך לא יכול היה לדמיין את עצמו בסוף היום
בלי כוסית ברנדי בגוון עינברי, כשסיגר ריחני, ארוך וחלק משתרבב
בין אצבעותיו, והוא מצמיד אותו לפיו, יונק את הטעם הכחלחל,
מוהלו בלהבת הברנדי הצוננת ונרגע.
לא שהיה שותה הרבה. הרופאים אסרו עליו להרבות בשתיה, יחד עם
סטייקים, עישון ולחצים מיותרים, והבדיקות הראו שהוא חייב, אבל
חייב, לעשות התעמלות, אחרת תוך כמה שנים המצב יהיה רע ומר.
אולם כשנכנס לקאנטרי קלאב לא יכול היה לסבול את כמויות המים
המינרליים שזרמו שם מבלי להיות מעורבבים בויסקי, ואת כל
האיברים המזיעים בעליצות תחת המשקולות, ואת סרטי הריצה הנעים
וההליכונים שלקחו את האנשים לשום מקום.
לשום מקום, לשם הוא רץ עכשיו, הרחק ממנה, הרחק ממה שהיא מחזיקה
בידה, והיא צוחקת וצועקת אחריו. והוא מבוהל, כמעט נחנק, והלב
שלו משתולל ודופק בפראות, כמעט נדחס לגרונו ונופל החוצה.
אשתו התחילה להתנהג מוזר כמה שנים אחרי שהפסיק לשכב איתה. הוא,
שפעם חשב שלעולם לא ירצה לראות דבר אחר חוץ משדיה של אשתו
מתנדנדים מעליו, חש כעת כיצד נמנום מתקתק פושה באיבריו בכל פעם
שנכנסה לחדר השינה. בתחילה חשב שהתרגל אליה, לאנחותיה,
לגניחותיה, לצורה בה היא זזה. אבל רומן קצרצר וכמה נערות
ליווי, הבהירו לו שהדבר שטרד את גופו והציק לו במשך שנים כבר
אינו תובעני כל-כך. מקסימום אפשר להרגיעו פעם בשבועיים במקלחת.
עתה חש שהוא יכול להתמסר להנאותיו הגדולות באמת. אוכל, עישון,
שתיה, טלוויזיה ועבודה. בעיקר עבודה. והוא עבד קשה, והרוויח
והתרווח, והשמין, וכשיום אחד עמד מול המראה, וראה את זרבובית
איברו מציצה כאפרוח זעיר וקמוט מתחת לביצת בטנו הגדולה, התפלא,
כי זכר אותו גדול יותר, רעבתני יותר, אבל מיהר לשכוח את המחשבה
המטופשת וחשב על הפגישה עם רוזנבלום, שחושב בחוצפה שיקבל יותר
מארבעה עשר אחוזים.
בתחילה אשתו היתה ממשמשת אותו ונדחקת אליו, אך הוא פטר אותה
בפיהוקים או שהסיט את הקרבה לסיפורים על הקשיים במשרד. אחר-כך
פשוט היה חוזר מאוחר, מאוחר מכדי שתישאר ערה, דיבר איתה בעיקר
מהמשרד. בכלל, חשב, אם אשכב עליה אמעך אותה. הוא לא דאג שאשתו
תבגוד בו, היא היתה מהדור הישן, הנאמן, מאלו שבולעות את
הצפרדעים בשתיקה. מה שכן, הוא שם לב שהיא החלה לרוץ יותר, רצה
כמעט מדי יום. לפעמים כשהיה חוזר מהמשרד היה עוקף אותה עם
המכונית, רואה אותה שואפת ונושפת ברחובות השכונה. אז היה מצפצף
לה, מנופף לה בידו, ולעתים מתבדח, עוצר לידה ומציע לה טרמפ.
לכן, כשהסתובבה אליו בבוקר שבת עם המגהץ ביד ואמרה לו, "אני
יודעת מה הבעיה שלך, דיברתי עם ד"ר אביבי". הוא חשב שבאמת משהו
נדפק לה במוח בגלל כל הריצות. "ד"ר אביבי זה הפסיכולוג החדש
שאת הולכת אליו?" שאל.
"לא", ענתה, "ד"ר אביבי הוא רופא פנימי".
"נו ומה העיט הזה אמר עלי".
אשתו חייכה חיוך מסתורי, ועיניה ריצדו בשעשוע, "שהזין שלך
מקומט, צריך לגהץ אותו".
"ככה אביבי אמר?" התרגז, "זו עילה לתביעה". אך אשתו תחבה את
התקע לשקע, והחלה להתקרב עם המגהץ. "מה את עושה?" הוא שאל
בחרדה. "מה זאת אומרת", היא ענתה בקול תקיף, "אני איישר לך
אותו". הוא התרחק לצדה השני של המיטה, הגיע לקצה ונפל.
"קדימה", אמרה אישתו והתקדמה בנחישות, "הגיע הזמן שתשמע בקול
הרופאים". לרגע עמד מולה, הביט בה מחזיקה במגהץ החם שסלילי
אדים מיתמרים ממנו, ואחר הפנה אליה את אחוריו הגדולים ונמלט כל
עוד נפשו בו מהבית.
בחוץ הוא זינק למכונית, שם היה הפלאפון שלו, שם יוכל לברוח
ממנה ולהתקשר למוסד שיאשפזו אותה, שיגמלו אותה מד"ר אביבי
ומהריצות החולניות שלה. אך כשהגיע לדלת המכונית ושלח יד לכיס
מכנסיו גילה בזוועה שהוא לובש רק את תחתוניו. המפתחות נשארו
בכיס מכנסיו שבארון בחדר השינה. אשתו הופיעה בחניה, חוסמת את
הדרך בינו לבין הבית, המגהץ בידה. "בוא, נושי", היא אמרה, "אל
תהיה עקשן, אין לך ממה לפחד, מתי עשיתי לך משהו רע"? ברגל
ימין, רגל שכבר שנים לא ביצעה את הסיבוב שהיה התרגיל שלו ברחבת
הריקודים, רקע ברגלו, נעץ עקבו באדמה, עשה חצי סיבוב, כמעט
ואיבד את שיווי משקלו, ופרץ בריצה.
כמעט כמו אשת לוט, קפאה אשתו על עומדה בתדהמה לנוכח התמורה
שחלה בגופו השמן של בעלה, שעתה חתר במעלה הרחוב כפר הבורח מחלף
השוחט, לשונו משתרבבת וישבנו מתנודד. לבסוף התנערה מהאגדה,
ביצעה מספר מתיחות קלות בידיים וברגליים, אחזה היטב במגהץ
והחלה לדלוק בקלילות אחריו.
עוד לפני תחנת האוטובוס היא השיגה אותו. עד אז ניסה לקרוא בקול
חנוק לעוברים ולשבים שיצילו אותו. אבל מכיוון שהיה זה בוקר
מוקדם של שבת, מעטים מתושבי השכונה טרחו לצאת ממיטתם החמימה.
ואלו שיצאו, לאו דווקא יצאו לטייל ברחוב שבו נמלט הגיבור על
איברו. ואם יצאו באותו הרחוב, אז היו רחוקים מכדי לשמוע את
קריאותיו החנוקות. ואם שמעו, אז התקרבו. ואכן בחור צעיר, בשנות
העשרים המוקדמות לחייו, ניגש אל האיש השמן הגונח לעזרה שניסה
נואשות להניע את רגליו בחופזה, וראה בתדהמה איך אשה רזה
ואתלטית מדביקה  אותו, חובטת בפדחתו המקריחה במגהץ ולאחר מכן
רוכנת על ברכיה ושולחת יד לתחתוניו.
"סליחה", שאל הבחור, "מה בדיוק את עושה?".
" הצילו, הצילו!", יילל הבעל מלמטה. "היא השתגעה, תציל
אותי!".
"זה לא עניינך", אמרה האשה לבחור ונופפה במגהץ באיום.
"זה עניינך", געה הבעל וניסה לגרש את אשתו ממפשעתו, "היא מנסה
לגהץ אותו".
"אותו?", תמה הבחור והציץ בתחתונים המופשלים.
"ועוד איך", אמרה האשה, "רואה איך הוא מקומט"?
"זה ככה, זה בא ככה בטבע", ניסה הבעל להסביר, תופס את ידה של
אשתו ונחבט לאחור אחרי שהלמה שוב, הפעם במצחו.
"נדמה לי שראיתי על זה תוכנית בכבלים", אמר הבחור הצעיר, "אבל
לא ידעתי שזה הגיע לארץ".
"זה הגיע", אמרה האשה ואז הזדעפו פניה, "לעזאזל!", היא קראה.
"מה קרה?", שאל הבחור.
"המגהץ התקרר", ענתה האשה, "חשבתי שאני אשיג אותו לפני שהברזל
יתקרר, אבל הוא נתן כזה ספרינט. ד"ר אביבי אמר שאסור בשום פנים
ואופן לנסות לגהץ על פושר".
"בשם פנים ואופן לא", נשמע קול מאחורי הכרס. הבעל התרומם
בקושי, אחז בראשו החבוט ושאל, "מה השעה?".
"אכפת לך לעזור לי לסחוב אותו עד הבית?", ביקשה האשה, "הייתי
עושה את זה לבד אבל הוא נורא כבד".
הבחור הציץ בשעונו, עיקם מעט את אפו ואמר, "עדיין לא מאוחר".
השניים הרימו את הבעל והחלו לסחוב אותו אל פנים הבית. הבעל,
מעט הלום, התקדם עמם ככל שיכל, אולם כשעמדו על מפתן הדלת נעורה
בו האימה שנית והוא הקשיח איבריו, נשמט מזרועות הבחור ואישתו
ופרץ במרוצה לתוך הבית, נכשל בשטיח ונפל מלוא אפיים עליו.
"יאללה", אמר הבחור, "איפה השקע הקרוב?". האשה הצביע על השקע
והבחור שיחרר מטען לטלפון סלולרי ונעץ את התקע. "תחזיק לו את
הידיים", אמרה האשה, "זה מתחמם".
"רחמים!", התחנן הבעל מהשטיח.
"אין לך מה לדאוג", הבטיח הבחור, "אם תוציא לך מהראש את חרדת
הסרוס הבסיסית תראה שכל הסיפור הזה הוא בעצם לטובתך".
אבל הבעל סרב להשתכנע. הוא התפתל, צעק בבהלה כשחש כיצד אשתו
חופנת את איברו ומותחת אותו, ואז לפתע היכתה בו תחושת צריבה
עזה, לוהטת, ענן אדום התפוצץ מול עיניו והכרתו אבדה.
כשהתעורר גילה שהוא שוב רזה ובטירונות. סמל המחלקה, יצור מכוער
וזועם שנראה כמו מסמר חלוד ללא ראש עמד מולו וצרח, "אתם זונות,
זונות זקנות ואתם לא עומדים בזמנים". הסמל קרב את פרצופו
השמנוני והמנוקד בחטטים וצווח אויר חם בפניו "לעמוד בזמנים, זה
מה שחשוב". ידו המגויידת התרוממה והצביעה על תורן מעץ שהיה
תקוע בראש גבעת חול. "יש לכם שתי דקות", הוא צרח, "להקיף את
הזין האטומי, ולחזור הנה, פדלאות, צאו!". מחלקת החיילים פתחה
בריצה והוא ביניהם, דואה על שאגתם כעל כנפי הרוח, פרץ ראשון
והקיף את התורן. הוא כבר ראה את דמותו הזקופה של הסמל, שהביט
בשעון שעל פרק כף ידו הגרמית, עוד מעט ויגיע. אבל אז הוא הבחין
בתלולית חול תחוחה. הוא ניסה לדלג מעליה אך  חש איך הוא כושל
ונשאב לתוך בשרה הרך. הסמל נעמד מעליו, רגליו פשוקות והוא
צורח, קום נקניקיה שכמוך, קום, אבל הוא לא רצה לקום.
הוא קם בבית החולים. לצדו עמד רופא צעיר שבחן בעיון רשימות
וצילומים. "מה קרה לי ד"ר?", שאל.
הרופא הצעיר חייך בנועם ואמר, "תקלה מוזרה אדוני, התעלפת. אשתך
נאלצה להזמין אמבולנס, היא חששה, על סמך ההיסטוריה הרפואית שלך
שיהיו לך סיבוכים אז היא שלחה אותך לכאן".
"והוא?" שאל בבהלה את הרופא, "מה איתו?"
"תסתכל בעצמך", ענה הרופא והרים את הסדין.
לרגע הוא לא הכיר אותו, אבל הוא היה שם, ארוך, גמיש וחלק. ישר
ונקי.
"כמו חדש", אמר ד"ר אביבי, "כמו חדש".