היא יושבת בבית קפה ומזמינה הפוך קטן. מסתכלת מסביב בעצבנות
מה, מתופפת על השולחן בציפורניים מטופחות.

- אתה לא תשכח, נכון?
- אף פעם.
- תבטיח.
- נשבע.
- אני אוהבת אותך.
- גם אני, המון.

הקפה שלה מגיע, והמלצרית מחייכת.
לפני כמה שנים הייתה יושבת פה ליד הבר עם שמלה קצרה ומחכה
למישהו שישאל אותה אם היא עושה משהו הערב. היא הייתה מחייכת,
וזורקת לו מחיר. הוא היה מחייך, וקונה לה משקה.
היום היא קונה לעצמה.
חותכת את שקית הנייר הקטנה ושופכת הכל לתוך הכוס.
כשהסוכר יוצר בור קטן בתוך הקצף, היא מסתכלת הצידה, ומנסה
למצוא בין הקהל ברחוב פרצוף מוכר.
בין הר של בגדים שחורים ומעילי גשם דקים היא מנסה למצוא פרצוף
שמח, אולי נרגש, אבל לפחות מוכר.

- בקפה של רחוב 27.
- אני אהיה שם.

כוס קפה שניה. סוכר מפלס דרכו בקצף ונופל לקרקעית. הכפית פוגעת
בדפנות הכוס ומשגעת אותה, היא שונאת את הרעש הזה.
מעיל אדום.
הוא שונא אדום.

נכנס לבית קפה ויושב ליד הבר. פרצוף נבוך משהו, מסתכל מסביב,
מנסה לזהות.
יד עדינה, ציפורניים מטופחות, נוגעות לו בכתף, מתהדקות.
הוא מחייך.
מסתובב אליה, קם, ומחייך.