הידיים שלך עכשיו נקיות, נקיות מדי
יותר מדי חלקות, ללא פצעים. ללא שריטות, וזה מציק לך
הן מכוערות ככה, מכוערות כמוך. את צריכה לעשות משהו, את צריכה
להרגיש חיים.
ואת רועדת, ספק מההתנגדות לדחף, ספק מהפחד
הפחד שלך מעצמך. מטורפת.
את מרימה אותן ומתבוננת, כל כך חלקות, כל כך רועדות. פחדניות.

את פחדנית, את פוחדת מהכל. פוחדת להפצע, פוחדת להפגע, פוחדת
להיענש, פוחדת להיות עצמך. ועכשיו לפתע את גם פוחדת לשרוט.
ממה יש לפחד, רק את, רק את מפחדת כל הזמן. את לא שווה הרבה, את
סתם ילדה מוזרה, לא מוגדרת, לא משתייכת לשום דבר. את פשוט לא
מוגדרת.
ואת פחדנית.
יש בך הרבה כעס, כעס על עצמך, כעס על מי שאת נותנת לעצמך
להיות. כעס רב יותר על הבקורת שלך על עצמך. את ידעת שזה לא
נכון. אבל את מחמירה עם עצמך. את תמיד מחמירה עם עצמך. אבל את
אפילו לא מבינה למה.
את לא אוהבת לראות אי צדק, את לא אוהבת לצפות איך אנשים עושים
רע לאחרים, אומרים להם דברים פוגעים. אז למה את פוגעת בעצמך?
למה את כל כך רעה אל עצמך?
כל כך הרבה שאלות ללא מענה
וכל כך הרבה פצעים פנימיים ללא מרפא
והבדידות כל כך קרה לך, הנשמה זועקת לעזרה
אם הייתי יכולה הייתי מושיטה לך יד
אבל את מתנגדת
את לא מסוגלת
את פוחדת.