זה היה יום קשה לצבא שלי, קשה מאוד אחרי תקיפת המטוסים.
"הפתיעו אותנו האנגלים האלה", צעק ולדימיר וקילל כמה קללות
ברוסית.
אני ידעתי שזה יבוא האנגלים היו בהרבה יותר מפותחים מאתנו והיה
להם שליטה על האזור. יכלתי לשמוע כמה מחבריי צועקים "חובש
,חובש  בוא לכאן!".
חלק נפצעו קשה, למזלי הרוב נפצעו קל. הם צרחו הרבה חלק גם
נפטרו לאחר זמן מה.
"סטאלין, האם שומע?" דיברתי אל תוך מכשיר הקשר שלי.
"כן, איפה הפלוגה שלך רב פקד", אמר סטאלין
שמע סטאלין אנחנו צריכים עוד תגבורת צבאית ועוד חובשים מהר
לאזור 'ח'.
"בסדר אני אנסה לעבור את המחסום האנגלי ולהגיע אליכם בהקדם רות
עבור" אמר סטאלין וניתק.
אני ידעתי שהוא לא יספיק להגיע אבל הייתי אופטימי בכל מקרה.
"האנגלים עוד מעט ישלחו עוד פלוגת חיפוש לכאן התגבורת לא תגיעה
בזמן אנחנו חייבים לזוז", צעקתי בכל כוחי ומי שהיה בכוחו לקום
קם.
"אנחנו מתכוונים ללכת לכיוון הבסיס הסוביאטי הקרוב זה בכיוון
דרום!,אז מי שלא יכול לבוא עכשיו ישאר כאן וימות או שיבוא אחר
כך, סמ"ר ודים?".
"כן קומנדור?", שאל והתפקד.
"אני ממנה אותך למפקד כאן!", אמרתי בנחישות, "אתה תוציא מכאן
את כולם ואני אילך להביא קצת טנקים אוקיי?".
רצנו לעבר הבסיס בכל המהירות כמה חיילים אנגלים ראו אותנו אבל
לא רצו אחרינו משום מה. עלינו על הר תלול בטיפוס מהיר שהגענו
לקצה הבנו.. "זו מלכודת" צעק שסה, "כולם אחורה לרוץ" צעקתי אבל
האנגלים כבר היו שם.
"לירות להרוג את כולם!", צעקתי למרות שידעתי שלא יהיה לנו שום
סיכוי כנגד הצבא הענקי הזה.
זרקתי רימון רסיסים לעבר אנגלי שירה לכל כיוון אם עוזי ושמעתי
פיצוץ ענקי, אחריו איבדתי את הכרתי.
התעוררתי בתוך מעבדה מוזרה. לא יכלתי לדבר, הייתי משותק.
ראיתי רופאה מחזיקה מעין רובה עם 5 קנים, היא קראה לזה 'משין
גאן', רציתי לצאת אך הייתי קשור לסוג מיטה עגולה וכחולה.
לא היה לי כוח להזיז שום שריר ואז ראיתי שם את סטאלין הוא אמר
לי: "פקד אני יודע שאתה שומע, אתה יודע התגבורת בסוף הגיעה למה
הלכת אנחנו היצלנו אותך אתה יודע!", הוא אמר ועצר לנשום.
"היית צריך למות, בגלל זה אנחנו נעשה לך משהוא שאם הוא לא
יצליח אתה תמות  בכל מקרה..אם כן תחיה אתה כבר תראה", צחקק
סטאלין.
רציתי להגיב אך לא היה בכוחי לפתוח את הפה, הייתי צריך לסטור
לו אבל פשוט, לא יכלתי אז ויתרתי על זה. לא אכפת לי למות.
"טוב אנחנו הולכים להרדים אותך",  אמרה הרופאה.
כשהתעוררתי שוב הרגשתי כאילו אני מקובץ בתוך משהוא אבל הרגשתי
חזק מתמיד, הצלחתי לזוז ולדבר למרות שהקול שלי היה מוזר, מוזר
מאוד כאילו הוא יוצא מתוך מכשיר קשר.
"היי,סטאלינה הוא מדבר זה פועל", צעק דוקטור שמן שעמד ליד ארון
זכוכית שם היה גם רובה גדול.
"טוב הגיע הזמן לשחרר אותך, איך אתה מרגיש?" סטאלינה הרופאה
שאלה. "בסדר" עניתי ונעמדתי על רגליי שהיו כבדות מתמיד.
"מה עשיתם לי?"
"אתה כבר תבין עכשיו אתה צריך ללכת לנמל הייצוא שלנו האנגלים
תוקפים שם!"
"אבל..",
"שתוק ולך!".
הלכתי בשביל הראשי לנמל והרגשתי חזק ובריא מתמיד, רציתי להראות
לאנגלים המזיונים מה-זה לפגוע בי.
"טוב תביא לי את הקלשניקוב שלי", אמרתי לסטאלין.
"לא, אתה לא תצטרך את זה" אמר סטאלין בגאוותנות.
הגעתי לנמל והיו שם מלא חיילים פצועים אנגלים וסוביאטים ואז
ראיתי אותו, זה היה שסה. חברי הטוב שסה, הוא מת!.  כל כך
התעצבנתי עד שהרגשתי שיוצאים לי גיצים מהראש.
ואז קלטתי באמת יצאו לי גיצים מהראש בהתחלה אבל אז ראשי נפתח
ויצא משם בזוקה X435 מתוצרת איראן. לא ממש הבנתי אבל הסקתי
שיצא מתוך הראש שלי טיל ענקי באורך 3 מטר, ללא סיבה ממשית
התחלתי להפציץ את הספינות האנגליות עם טילי הבזוקה.
את המטוסים השארתי למשגר הטילים שיצא לי מיד ימין.
"ומה אם החיילים ?", אמרתי לעצמי ברשעות.
"אני אחסל אותם אם המשין גאן שנמצא בתוך ידי השמאלית!".
האנגלים ירו עליי אבל גופי חסם את כול היריות באורך פלא אני
בלתי פגיע אני אחיה לעולם אני בלתי מנוצח חשבתי לעצמי בעוד אני
הורג את כולם, כלכך כיף!.
"ניצחתי אתכם אנגלים, ניצחתי", פתאום חייל גוסס קרא לי מהערפל:
"תשמע הם פרצו לבסיס של סטאלין הם הרגו שם אחד את השני כולם
מתים כאן כולם, פיצוצים דם דברים לא טובים.
אתה היחיד שנשאר ונחש מה סין סיכמה אם יפן...
"מה?", שאלתי בדאגה.
"הם הולכים להפיל פה שתי פצצות אטום כדי למחוק את כל המתים
ולמחוק מהשטח את הנתונים לעובדה שאנגלים וסוביאטים שונאים אחד
את השני!".
"מ.ממה?", גימגמתי בעודי מנסה להבין.
"הם הולכים לעשות את זה בקרוב קרוב מאוד!"
"לא!", צרחתי, "לאא!!".

                   בום!!!!!