האשה האפורה עמדה על גגו של הבניין המסחרי הגבוה וצעקה ביבבה
עמוקת כאב: "תנו להם לישון בשלווה! אל תלעיטו אותם בפרחים
ובדמעות הקרות שלכם, הם רק מכבידים את שנתם של יעלי החן
הנחים!".

ההמונים, שצבאו את גני הקברות, על כל עלי הכותרת המתוכשטים
שבידיהם, עצרו לרגע והקשיבו בדממה אל תוככי הצעקה שנצבעה
בקריאות נפש מחוררות, יגעות ומתעוותות.

אחר סבו על צעדיהם, והחלו חוזרים אל פנים הערים האפלות,
משתרכים באיטיות, שבורים וקמלים, ותוהים על לבבם, מהיכן יוכלו
למלא את סכר כאב הרגשות שתקף אותם, שנפרץ ומתנכל להם בבואו,
משום שאין עוד צעד מכני של רובוט שלא שכחו לצעוד, והנה -
ההגיון מבקש מעט שקט, מעט שחרור לנשמות העייפות והדואבות.
מהיכן יקבלו את מנת הליטוף והחמלה?

נאספו אל הרחובות, המתקראים על שם אבותיהם, ושם עמדו, שורות
שורות שחוחות של ראשים באפילה, מתקרבים ומתקבצים אלו בתוך אלו,
עד שלא שורות היו שם, אלא בלילה. דרשה מפורקת של אנושיות, חום
וחסד. החלו מסתודדים ומברכים, מתפללים, שקטים וסגורים. החלו
להביט, להניע את הראשים, הפנים, מתוך חמלה, מתוך פריקת אברים
רכה, זה על זה. במנות קטנות, התייפחויות, חיבוק, ואז צער גדול
ואובדן, ופחד נוראי ונשגב. פחד מהאין, מהשקט שנוצר.

חבוקים זה בתוך זה, נבקעים לרסיסים, נקבצים, נכמרים, ולא
מפסיקים ללטף ולחמול, תומכים זה בזה והופכים, לגביש חי וזוהר
עלי אדמות.