כל הדרך מבית הקברות לא יכול היה לסלק ממוחו את אותה התמונה
שתלווה אותו ימים רבים לאחר מכן, ושלאו דווקא אפיינה את מערכת
היחסים המיוחדת שלהם או את חייהם עד לאותו בוקר נורא ופתאומי
שלימים ייזכר כאחד המאורעות ההיסטוריים של הכפר השקט ולכאורה
משעמם בו חיו.
היא נראתה לו כל כך מוחשית וחיה עד שלעיתים שכח שלא כך. גבוהה,
מרשימה, עיניה הגדולות מביטות בו ברוך, שערה הארוך פרוע וסבוך,
וכמו קורא לו (כפי שקרא לרבים אחרים, מסתבר...) לדחוף יד כמהה
ועורגת למצולותיו ולמוללו ברוך משורשיו הנסתרים ועד לקצותיו
הסתורות והחצופות. היא רוכנת במעין כניעות מנצחת וחזקה לעבר
תנור האפייה הישן ומחייכת אליו את חיוכה המתנצל.
הוא יכול היה להריח את היום ההוא, רחוק ככל שהיה. ואת ריחן
המתוק והחריף של העוגיות אותן הכינה כאילו מתוך מזימה חשאית
למכר וללכוד את כל הטועם מהן. את ריחו המשכר של הבושם הזול
שלה, את ריחה המאיים של זיעתו. את ריח השמפו שלה, מהול באבק
ובחול שדבקו דרך קבע בשערה בכל השנים הארוכות הללו של חיים
ועבודה בכפר הנידח שלהם, אי שם במדבר.
ואת ריח אהבתו המפחידה אליה, שמלווה אותו עד היום וכנראה לא
ירפה ממנו כל חייו. כמוה.
הוא שנא אותה על כך שעזבה אותו, ככה. ללא אזהרה, ללא רשות.
הוא שנא את מבטיהם הלכאורה מבינים ואוהדים של שכניו לכפר, ואת
לחישותיהם הנלהבות מאחורי גבו. אין ספק, שאם משהו צריך להפריע
את שלוותו וחיי השעמום, הפשטות וההרגל שאפיינו את הכפר - זו
היא.
הוא סלח לה על הרומן הנתעב שניהלה עם בנו של ראש המועצה. וגם
על אותו לילה סוער בו שבה מהרפת כשבגדיה קרועים, שיערה סתור
מתמיד וריחו של גבר אחר נודף מגופה.
וגם על כל הלילות הרבים והקרים שבילתה עם גבר אחר מלבדו.
אבל הוא היחיד שסלח. תושבי הכפר לא יכלו לסבול שוני או מוזרות
בקרבם, כל שכן "חיי פריצות והפקרות" כדברי אביו, בנאומו חוצב
הלהבות באסיפת הכפר באותו לילה שקדם לבוקר הנורא ההוא.
ההחלטה על סילוקה מן הכפר לצמיתות הייתה בלתי נמנעת לנוכח
השערורייה האחרונה, וככל ההחלטות הגורליות בחייהם - נקבעה גם
היא באסיפת החברים.
והיא - עומדת זקופה וגאה, יפה מתמיד, מהממת.
שתיקתה הרועמת כמו מתריסה ומתחצפת כנגד ההאשמות נגדה. מבטה
החודר והממיס לא מרפה מפניו של ראש המועצה להוט הנקמה על
ש"חיללה את נשמתו של בנו ומכרה אותה לשטן בכבודו ובעצמו!" (או
בגרסא הארצית - שסיכלה ברומן השערורייתי שלהם את נישואיי הכסף
אשר ייעד לו עם בתו של איש עסקים עשיר וידוע). האש שבעיניה
דלקה כל אותה האסיפה למעט הרגע הארוך בו התחלפה ברוך המוכר לו,
כאשר נח מבטה עליו, כפוף ומבויש בפינה, לא יודע עוד שהגרוע מכל
טרם בא.
כשניגשה לדבר איתו, בלילה, לאחר האסיפה, הוא הפנה את גבו אל
החלון ולא אמר דבר.
כל כך הרבה רצה לומר לה עכשיו: לסלוח לה, לא. בעצם להתנצל,
להבטיח לה הכל ובלבד שתחזור.
באותו בוקר נורא התעורר מלילה זועף ומלא חלומות נוראים עליה
ועל עדר מאהביה לקול צעקותיהם של בני הכפר. כשאביו החיוור
והמבולבל ניגש לחבקו ידע שוודאי קרה דבר מה נורא. הוא נשא מבטו
לעבר בניין המועצה שניצב בהתרסה כל השנים הללו מול ביתו,
כמתיימר למנוע ממנה את החופש המוחלט וחסר הגבולות, לו ייחלה כל
השנים.
ושם היא היתה. תלויה מגג המבנה בכותונת הלילה השקופה למחצה
שלה, ממנה נראים שדיה היפיפיים מהם ינק את אהבתו העזה אליה.
עיניה פקוחות, בוהות, לראשונה אינן מביטות ופיה כמו מחייך.
את הד זעקת השבר שלו שמעו למרחקים ארוכים ולזמן רב. היא הדהדה
תמיד בגופו, מלווה בנאמנות את אותם זכרונות של הרגעים הקסומים
במטבח לריח העוגיות שלה, ואת דמותה המדהימה שלא הרפתה ממנו
מעולם, גם לא כשעשה אהבה עם נשים אחרות.
ואביו, שנישא מחדש זמן לא רב לאחר אותה "תקרית מצערת" לא דיבר
אליה לעולם, מלבד הצהרה בודדת שסינן לעברו כאשר שבו יחד מבית
הקברות:
"זיינה את כולם, האמא הזאת 'שך"...