בחרתי שלא.
מעכשיו, על הריק שנותר לבדו,
ליצור בעזרת הדמיון
את המשך דרכי הקודחת.
אף פעם בלי סוף,
מתכוונת לחתוך, ולצעוד על צורתה הקשה.
כי אין ברירה.
                     

כל הדרך חזרה מנווה יעקב,
אתה שם,
ברכב שקט, רק הרוח,
ואתה מוצא את מקומך ברווח שבין המילים השקטות,
ואני מתכווצת ונבלעת לתוך מימד זמן אחר,
בלי זכרון, רק הלב משתתף
כמה קשה ללמוד ולברוא בד בבד מציאות,
כשאני כבר, מוצקה, באחרת
מחפשת רק דרך לברוח, להמתיק את העונש והטעם הרע,
שבחוסר הידיעה הברורה,
למה כל זה לא היה יכול להסתיים קצת אחרת.