לפעמים, אנחנו לוקחים את הדברים כמובנים מאליהם. כמו למשל,
העובדה שיש לנו משפחה, או העובדה שיש לנו ידיים ורגליים, נגיד.
אולי את העובדה שיש לנו מוח, מוח אנושי.
את העובדה האחרונה, מיכל לא יכלה לקחת כמובנת מאליה, מהסיבה
הפשוטה שהיא פשוט לא היתה קיימת. לא מיכל חס וחלילה, למרות שגם
זה נתון לויכוח, אלא העובדה שהיה למיכל מוח אנושי. למיכל לא
היה מוח אנושי, היה לה מוח מכני, אחד כזה שמייצרים במפעלים עם
עשרות פסי ייצור ואלפי עובדים. מוח מכני שאפשר פשוט לקנות,
להחליף, לשדרג, לתקן. פעם היה צריך לעבור תאונה קשה או להיוולד
עם פיגור שכלי כלשהו, אבל כל זה כבר לא רלוונטי. מוחות מכניים,
כמו מחשבי כף יד, כמו טלוויזיות, כמו מכוניות, נהיים זולים
יותר ויותר עם הזמן, ובשלב מסוים אפשר פשוט ללכת למרפאה
שמשתילה מוחות מכניים, ולא חסרות כאלה, לעשות העברת זכרונות
והופ! - יש לנו מוח מהיר יותר, יציב יותר, פחות נוטה למצבי רוח
והעיקר - מחזיק מעמד יותר זמן. הרבה יותר זמן.

זה היה  יום ראשון. אדון ברודר שתה את הקפה שלו, ואישתו הפריעה
לו שוב.
"אסף", אמרה.
"כן?" הוא מלמל בעודו בוהה בעיתון.
"בקשר לניתוח".
"חשבתי שסיימנו עם זה", אמר.
"אני רוצה שתעשה את זה. אני רוצה שתנתח אותה".
"לא, מירי".
"אסף-"
"לא, מירי, לא. בפעם האלף אמרתי שלא".
"אבל זה בשביל הבת שלנו. הבת שלך", היא הדגישה את המילה
האחרונה.
ככה זה עם מירי, לא משנה מה הוא יעשה, תמיד היא תגרום לו
לרגשות אשמה, עד שבסוף יתרצה.
הוא לא הרים את עיניו מהעיתון. זה לא שהכתבה היתה מעניינת
במיוחד, סתם עוד פיגוע במאדים, לא משהו רציני. אבל כל דבר היה
עדיף מאשר להסתכל למירי בעיניים.
"זה מסוכן ואני לא אעשה את זה. וגם את לא תעשי את זה ללא
הסכמתי".
"הבת של נילי-"
"לא אכפת לי מהבת של נילי!" צעק אסף וזרק את העיתון על השולחן,
"מה את, ילדה קטנה? אני איש המקצוע בבית הזה, ואני אומר שזה
מסוכן!"
"בכל דבר יש סיכון".
הוא קם מהכיסא והסתובב ברחבי המטבח כסהרורי. "כל מה שאת
והחברות שלך יודעות זה מתוך העלונים שמחלקים והעיתונים
והטלוויזיה. 'חיים ארוכים יותר', הם אומרים, 'זול מאי פעם'.
ובכן, אני אגיד לך משהו - זה משהו שאני לא מסוגל לעשות לבת
שלי".
"בכלל לא אכפת לך מהמשפחה שלך", היא מלמלה, דמעות בעיניה.
הוא לא יכל לעמוד בזה, הוא שנא לראות אותה בוכה. כמו ילדה קטנה
היא היתה, רק נהיית עצובה ומקבלת כל מה שהיא מבקשת.
"נו, מירי, את יודעת שזה לא ככה-"
"אני אקח אותה למכונאי מוח אחר, וזה יעלה לך כסף, זה מה שאתה
רוצה?"
לפתע הגיעה ילדה קטנה, בת תשע בסך הכל, מחדר האורחים. היא היתה
לבושה בשמלה פרחונית וורודה. שיערה הזהוב היה קלוע בצמות
וחיוכה היה מלאכי. אבל עיניה, עיניה היו שחורות. לא משהו נפוץ,
זה בטוח.
היא רצה אל אסף, חיבקה אותו והסתכלה עליו מלמטה. מיכל.
"אבא", שאלה, "נכון שהולכים להחליף לי למוח טוב יותר?"
'היא סיפרה לה', הוא הבין. עוד חלק מהמגמה לשכנע אותו, לפרוט
על מיתרי ליבו.
אסף ברודר התבונן בביתו, מיכל, וכל הכעס נעלם כלא היה. פתאום
כל מה שאישתו, מירי, אמרה, נראה הגיוני. הוא רוצה שביתו תחיה
יותר זמן, ולמרות שיש סיכונים, הם לא משמעותיים. הוא גם ידע
שככל שהגיל מבוגר יותר הסיכויים לניתוח קטנים יותר. מגיל
שלושים כבר אי אפשר להתקין מוח מכני.
"מחר נלך אליי לקליניקה", אמר, השתחרר מחיבוקה של מיכל ויצא
מהבית. לעבודה.

"בוקר טוב, יגאל", אמר אסף כשנכנס בדלת.
הוא תלה את מעילו על וו שהיה קבוע בקיר, ואת המטריה פרש והניח
על הרצפה, שתתייבש. גשם תפס אותו בדרך לעבודה, וזה קצת העיק
עליו. הקליניקה היתה מרחק רבע שעה בלבד מבית משפחת ברודר, ואת
הצעדה הזאת, הצעדה של הבוקר, הוא תמיד אהב לעשות בניחותא. ואז
פתאום בא הגשם, והמטריה הנשלפת באה סוף סוף לידי שימוש, אחרי
שכל כך הרבה זמן לא טפטף בשכונה, וכולם היו בטוחים שהנה, הקיץ
כבר מגיע.
הוא הוציא את המטריה מהכיס, לחץ על כפתור בחולצתו. מעיל הולבש
עליו, והוא היה מוכן ומזומן לגשם, שילמד, שעם דוקטור ברודר לא
מתעסקים.
שלוליות באמצע הרחוב, אנשים שמגנים על ראשם באמצעות העיתון של
הבוקר. אלו אנשים שלא היה להם את הכסף לקנות מעיל ומטריה
מתקפלים במחיר מבצע במשביר לצרכן, או שחשבו לעצמם: 'הא, החורף
כבר נגמר, מי צריך לבזבז כסף?' בגלל שכבר שבועות לא ירדו
גשמים. אבל בעצם, החורף עדיין לא נגמר וגם לא התכוון.
אבל אסף תמיד הכין את עצמו לכל מקרה, וזה מה שהוא אהב בו. וזה
מה שאנשים שנאו בו. את אסף כבר, אי אפשר לשנות. את הקליינטים
שלו, כן.

"בוקר טוב, אסף", ענה לו יגאל, בעודו מתבונן ביומן עטוף בכריכה
חומה.
כשאסף הקים את הקליניקה הוא ידע שלא יוכל לעשות את כל העבודה
לבדו. הוא ידע שיצטרך אסיסטנט, עוזר, למרות שלא רצה בכך. הוא
אהב לעבוד לבד, תמיד. לכן, כשראיין את המועמדים שענו למודעה
שהציב באינטרנט, הוא לא חיפש את האדם שסיים הכי הרבה תארים
ברפואה, או את המהנדס עם ההמלצות. הוא לא חיפש אנשים שעשו לו
טובה שהם בכלל מפנים לו מזמנם, הוא חיפש את האדם בעל הכי פחות
נוכחות. שקט ועושה את עבודתו נאמנה.
הוא חיפש אדם כמו יגאל.

"מה יש היום?" שאל אסף.
"די חלש", ענה יגאל, "קליינט אמור לבוא בעוד חצי שעה, וחוץ
ממנו יש עוד עשרים. שום סלבריטי, חבר כנסת, עיתונאי, כלום".
"יותר טוב ככה", אמר אסף ונשם לרווחה. הוא שנא עיתונאים, עם
השאלות החודרניות שלהם. רצו לדעת איך הכל בדיוק עובד, ומה
הסכנות הכרוכות בתהליך. הפוליטיקאים תמיד באו עם שני שומרי ראש
לפחות, שהיו חייבים להישאר בחדר במהלך השתלת המוח והפריעו
להתרכז, והסלבריטאים, ובכן, בשבילם היה צריך לקשט את המרפאה
האפורה במיוחד. אסף אהב את הכל כמו שהוא, כמו ביום ראשון. שקט,
רגוע, בלי ארועים מיוחדים.

"ביי מיכלי, תהני בבית הספר", אמרה מירי ונשקה על לחי בתה.
'היא כל כך יפה', חשבה, 'כמו מלאכית קטנה'.
"ביי אמא", השיבה מיכל, מקפצת בעליזות בין השלוליות. שלוליות
של גשם שהרבה זמן חיכתה לו.
היא הלכה לבית הספר עם חיוך עם הפנים, אמרה שלום לאנשים
בחביבות, עם הצמות וגומות החן, מקסימה את כל מי שנופף לעברה.
גם עם עיניים שחורות, אפלות כביכול. ואולי דווקא בגללן. אולי
הניגודיות יצרה את המשיכה העזה, אולי התמימות, הטוהר, היו אלו
שגרמו לכך שדווקא היא. דווקא היא.
"שלום חמודה", נשמע קול.
מיכל הסתובבה. היא ראתה אדם נמוך. קצת שמן, קצת מקריח, קצת
רגיל. קצת מכל דבר אבל בעיקר הרבה כלום. אחד כזה שבחיים לא
היית מצפה ממנו. בחיים לא.
"את יודעת איפה זה רחוב משמר השבעה?" הוא שאל ורכן לעברה.
התבונן בעיניה השחורות. הן משכו אותו כל כך.
"כן", אמרה מיכל, "כל מה שאתה צריך לעשות זה להמשיך ישר ו-"
"אני מצטער", אמר האיש, "אבל אני לא כל כך מתמצא בסביבה הזאת.
תוכלי לבוא איתי ולהראות לי?"
מיכל התלבטה. "אבל יש לי בית ספר..." גמגמה.
"אין בעיה", אמר, "תיכנסי למכונית ותכווני אותי, ואני אחזיר
אותך לבית הספר צ'יק צ'אק", אמר.
היא לא חשבה, לא יכול להיות, שכשההורים דיברו על אנשים זרים,
הם דיברו על האיש הזה. הוא נראה כל כך נחמד, כל כך רגיל, כל כך
אחד שלא מסוגל לעשות שום דבר רע.
"אוקיי", אמרה מיכל.
ונכנסה למכונית.

שעתיים מאוחר יותר, ליד חוף הים, במכונית פורד פיאסטה לבנה,
מיכל כבר לא חייכה. היא יללה בכאב כשהאיש אותו פגשה לפני זמן
כה קצר ביתק את בתוליה ללא רחמים. כל העניין לקח עשר דקות, לא
יותר, ועם זאת נראה כמו נצח.
הוא גהר מעליה כחיה, חסרת נשמה, חסרת רגש, נשלטת ע"י יצרים
בלבד. התאווה לכוח הניעה אותו, ולא יותר. הוא לא ידע למה הוא
עושה את זה. הוא חשב לעצור, אבל התחרט. הוא כבר היה באמצע.
ברגע שהוריד ממנה את בגדיה בכוח, חמש דקות קודם לכן, הוא ידע
שאין דרך חזרה.
בהתחלה היא נאבקה, נאבקה עד שזיעה ניגרה ממצחה, זיעה שרק
התערבבה עם הדמעות, ולא יותר. היא חבטה בו באגרופים, צרחה,
קראה לעזרה. אבל זה היה חסר טעם. הוא היה חזק ממנה.
בשלב מסוים היא כבר הפסיקה להאבק, הפסיקה לצרוח, לנסות להתנגד.
היא שכבה קפואה במושב האחורי בעודו חודר לתוכה, משחית את
תמימותה ואת ילדותה. קפואה לגמרי, מייללת בכאב מדי פעם, מזילה
דמעה, עוצמת את עיניה. היא לא יכלה להסתכל עליו, על האדם
שמתעלל בה בצורה כזאת, זה הפחיד אותה עד מוות. פרצופו כבר איבד
צלם אנוש ורק רוע ניבט ממנו.
היא שכבה קפואה, וחיכתה שיבוא הסוף. היא לא יכלה לעשות דבר,
מלבד לחכות שזה ייגמר.

לאחר שסיים, סגר את מכנסיו, הוציא אותה מהמכונית, ונסע. משאיר
אותה לבד, ליד הים. מדממת, מטונפת, מחוללת.
היא בהתה במים, לא כל כך בטוחה מה קרה לה, והתחילה לבכות, מבלי
לדעת למה. במשך שעות היא בכתה, גם אחרי שבית הספר כבר נגמר,
אחרי שכל היום ילדי הכיתה והמורים שאלו את עצמם לאיפה נעלמה
הילדה עם החיוך הנצחי והעיניים השחורות.
היא התפשטה, מלאכה שלא לקחה לה הרבה זמן, כי כבר היתה חסרת
בגדים כמעט לגמרי, ונכנסה למים, שוטפת מעליה את הדם, את הזרע
ואת הכאב.
בשעה ארבע בצהריים הפלאפון של מיכל, מכשיר זעיר שהוטמע בתוך
אוזנה השמאלית, צילצל. על הקו היתה אמה שאמרה שהיא באה לאסוף
אותה. מיכל לא סיפרה לה כלום, היא גם לא התכוונה לספר לאף אחד,
אף פעם .

מיכל יצאה מהמים והתלבשה. היא לא ידעה הרבה, היא רק ידעה שמה
שלא קרה, דברים כבר לא יחזרו להיות כמו קודם,
לעולם.

אדם נכנס לקליניקה של דוקטור ברודר. הוא תלה את מעילו על וו
קבוע בקיר, וגם את כובעו. הוא היה נמוך. קצת שמן, קצת מקריח,
קצת רגיל. קצת מכל דבר אבל בעיקר כלום. שעה לאחר שיושתל בראשו
מוח מכני, אסף ברודר לא יזכור את פניו. סתם עוד קליינט ולא
יותר.
"ראובן שמעוני?" שאל יגאל. האיש הנמוך הנהן.
"תשכב כאן, בבקשה", הוא הורה לו והצביע על מיטה משופעת שעמדה
במרכז החדר. האיש הנמוך התמקם בנוחיות ולאחר מכן חתם על כל
הטפסים שהיה צריך לחתום. בכל זאת, להשתיל מוח זה לא עסק
בירוקרטי פשוט. למעשה, הטכנולוגיה היתה קיימת כבר כמה שנים,
אבל רק לאחרונה הממשלה איפשרה לשווק אותה לציבור הרחב. כמה אסף
ברודר שמח באותו יום, כשקרא את הידיעה בעיתון. הוא התנפל על
אישתו בנשיקות וחיבק את בתו הקטנה, מוחץ את צלעותיה כמעט עד
מוות.
"בן כמה אתה, ראובן?"
"עשרים ותשע".
"יש לך מזל", אמר יגאל, "עוד כמה חודשים וכבר אי אפשר היה
להשתיל את המוח".
"נו, אז מזל שבאתי בזמן", אמר האיש וחייך.
אסף עשה תואר באוניברסיטה. הוא למד להיות רופא. לא סתם רופא,
אלא מכונאי מוח. זה כמובן נשמע גרוע בעברית. הכל נשמע באנגלית
יותר טוב.
תורת הנוירומכניקה היא תורה מסובכת למדי. למתלמדים לוקח שנים
לרכוש את המיומנות הנדרשת, כל זאת במקביל ללימודי רפואה
ואלקטרוניקה. לא פשוט, לא פשוט בכלל, וגם עולה לא מעט כסף, כל
העסק. אסף נאלץ לעבוד עד שעות מאוחרות בשלוש משרות, כמעט בכל
יום, כדי לממן את הלימודים. כל זאת כי הוריו זיהו את
הפוטנציאל, כביכול, ויעצו לו ללמוד נוירומכניקה.

זריקה אחת וראובן שמעוני היה שרוי בתרדמה מוחלטת. הוא לא הרגיש
שום כאב, הוא לא הרגיש שום דבר, עת יגאל הוציא את מוחו
הביולוגי, הניח אותו על פלטפורמה מיוחדת וניקז את כל הזכרונות
שלו, את כל תכונותיו, שעשו אותו האדם שהוא, המפלצת שהוא, לתוך
שבבים קטנים. אותם שבבים קטנים היו עשויים מחומר אורגני מיוחד,
כמו כל המוח החלופי כולו, למען ייקלט בגוף. אסף התקין במיומנות
את השבבים על המוח המכני, מיומנות שלקח לו שלוש שנים
אוניברסיטאיות לרכוש, ואמר ליגאל שהמוח מאותחל ואפשר להכניס
אותו.
כל התהליך לקח עשר דקות, לא יותר.
בדיוק כמו עם מיכל.

אסף פשט את חלוק הניתוח ונופף לשלום לפציינט האחרון לאותו יום.
מחשבות אופטימיות עלו במוחו. אולי זה באמת לא עד כדי כך מסוכן?
הרי הוא ניתח כל כך הרבה וזה תמיד הצליח. אפילו אדם בן עשרים
ותשע, שכביכול זה הכי מסובך שאפשר, אפילו איתו הניתוח עבר ללא
תקלות מיוחדות. אז למה שזה יהיה מסובך עם ילדה קטנה, שהמוח שלה
עוד לא בשל לגמרי?
'באמת קצת הגזמתי', חשב לעצמו בעודו לובש את המעיל.
"אין לך מה לדאוג, דוקטור", אמר יגאל, "אני אסדר כאן את הכל.
אתה יכול ללכת".
"תודה יגאל. להתראות", אמר אסף ויצא מהקליניקה, סוגר את הדלת
אחריו. 'היום היה חביב', חשב לעצמו, 'אני אוהב ימים שקטים, שלא
קורה שום דבר מעניין'.
הגשם טיפטף בחוץ. אסף הוציא את המטריה מהכיס ופתח אותה מעל
ראשו. הוא כבר לא כל כך התרגז בגלל הגשם. לפעמים זה יכול להיות
נחמד, אחרי יום עבודה, במיוחד יום עבודה שקט שכזה, שלא קורה
שום דבר מעניין. אפילו לא קצת.
הוא לא רצה לחשוב על היום שלמחרת, על כך שייאלץ לנתח את בתו
שלו, בהליך מסוכן שעלול, במקרים נדירים אמנם, אבל עדיין קיים
סיכון, להביא למותה.
לפעמים זה טוב לדחות את הבעיות לרגע האחרון.

באותו יום ראשון, אחרי שמיכל חזרה הביתה, היא הלכה לישון. אמה,
מירי, ניסתה לדובב אותה, לשאול מה קרה, למה לראשונה בחייה, היא
לא הגיעה ליום לימודים, בלי לדעת, שמאז אותו יום ראשון, הברזה
כבר לא תהיה עניין מיוחד עבור מיכל.
היא הלכה לישון, וקיוותה שלא תקום. היא הורידה את שמלתה הורודה
ותחבה אותה מתחת למיטה. מספר ימים לאחר מכן היא תשרוף אותה
מרצונה החופשי.
היא הסירה את הגומיות משיערה וזרקה אותן מהחלון. היא לא רצתה
לזכור את מה שקרה. היא רצתה לשכוח.
מיכל התמוטטה על המיטה באפיסת כוחות שכזו שגרמה לה לשכוח אפילו
להוריד את נעליה, ושקעה בשינה של חצי יממה.

בבוקר, יום שני, אמה העירה אותה.
"מיכלי, בוקר טוב".
"מממ... בוקר טוב, אמא", היא מלמלה.
לפתע הכל נראה, כל האתמול, יום ראשון המקולל, כחלום רע אחד
ארוך. מיכל לא בדקה אם השמלה עדיין מתחת למיטה, היא לא רצתה
לבדוק. משהו בתוכה אמר לה שעדיף ככה. בסך הכל חלום, זה לא קרה
באמת. לא יכול להיות שזה קרה באמת.
"יש לך מזל שאין לך בית ספר היום", אמרה אמה וחייכה, "כי אם
היית מתעוררת עכשיו היית מאחרת".
מירי נשכה את שפתה. היא רצתה לשאול אותה בקשר לאתמול, לשאול מה
קרה, למה היא היתה צריכה לאסוף אותה מחוף הים. אבל לפי מה שקרה
היא הגיעה למסקנה שעדיף לא לשאול, לא לברר. זה בסך הכל יום אחד
שמיכל לא מגיעה, כנראה סתם התחשק לה ללכת לחוף הים ולנוח קצת.
הלימודים יכולים להיות קצת קשים לפעמים, במיוחד עם תוכנית
החינוך החדשה, המי-יודע כמה.
"קומי, אנחנו הולכים לקליניקה של אבא", אמרה.
ומיכל נזכרה.
היום זה היום בו ישתילו לה מוח מכני, מוח שהוא חיקוי נאמן
למקור כמעט במאת האחוזים. מוח שיאפשר לה לחיות יותר זמן. הרבה
יותר זמן. מוח שאמה כל כך רצתה, בשביל מיכל ורק בשביל מיכל.
ובאמת, בזמנו זה נראה רעיון לא רע בכלל. אבל באותו יום שני,
למיכל לא התחשק ללכת לקליניקה של אבא. התחשק לה לישון עוד קצת,
במיטה. אולי אם תישן עוד קצת, תוכל לשכוח לגמרי.
"אני לא רוצה מוח חדש, אמא", אמרה.
מירי, שהיתה כבר ליד דלת חדרה של בתה, מתוך כוונה לצאת החוצה
ולהתארגן, עצרה והסתובבה.
"מה אמרת?"
"אני לא רוצה מוח חדש, אמא, לא היום. אני רוצה לישון".
למירי כבר נמאס מויכוחים. נמאס לה לשכנע, ולהיות נחמדה, ולדבר
אל ליבו של בעלה.
"אבל זה בשבילך!" התפלאה.
"אבל לא בא לי!" היא השיבה.
מירי התפוצצה מבפנים. למה אף אחד לא יכול להבין? למה אף אחד לא
מסוגל להפנים שאת כל מה שהיא עושה, היא עושה כדי שיהיה למיכל
טוב?
אז אסף, בסדר, זו הבת שלו וזה לא תמיד מה שמעסיק אותו. הוא
בעבודה רוב היום ורואה אותה פחות ממנה, ממירי. אבל מיכל? מיכל
בכבודה ובעצמה לא מבינה כמה רוצים לעזור לה?
"מיכל, קומי מיד מהמיטה ותתארגני! אנחנו הולכים לקליניקה
ותפסיקי להתווכח!" היא צעקה ויצאה מהחדר.
מיכל קמה באיטיות מהמיטה והתלבשה.
היא נכנעה.

בקליניקה של דוקטור ברודר, בסיועו של יגאל האסיסטנט, מיכל שכבה
על המיטה המשופעת, ובעזרת שתי זריקות היא שקעה בתרדמה עמוקה.
אביה, אסף, ניסה להבליח חיוך בעודו מצמיד את המזרק לזרועה
השמאלית, חיוך לא משכנע במיוחד, שלא הצליח להרגיע אותה. הבהלה
אחזה בה ואסף נאלץ להזריק שוב.
מיכל לא צרחה, לא בכתה, לא זזה, עת הוציאו את מוחה הביולוגי
והחליפוהו באחר, עת הסירו ממנה את בדל האנושיות האחרון. על
הפלטפורמה המשוכללת התבצעה העברת הזכרונות מהמוח הישן לתוך
החדש, גם הזיכרון ההוא, של היום הקודם, הועבר.
אחד היתרונות במוח מכני הוא היכולת שלו לשמור זכרונות באיכות
טובה יותר, וכך הסיכוי לשכוח דברים קטן.
יתרון שהפך לחיסרון, אבל את הנעשה אין להשיב. ברגע שהתהליך
התחיל, אי אפשר היה להפסיקו.

כל התהליך לקח עשר דקות ,לא יותר.
בדיוק כמו עם ראובן.

שבע שנים אחרי אותו יום ראשון ויום שני, משפחת ברודר בגן
החיות. מול הכלוב של הטווסים. מיכל, נערה בת שש עשרה, עם שיערה
הזהוב, פזור, עיניה השחורות, מתבוננת בהם. הם בדיוק בעונת
הייחום. הזכר פורש את נוצותיו ומיכל חושבת, כמה נפלא היה להיות
טווס, כל כך יפה, כל כך מלא ביטחון. איך שהוא מרשים את כולם.
כולם אוהבים את הטווס היפהפה, עם הצבעים הזוהרים. איך כל
הנקבות מתגודדות סביבו, מעריצות אותו. כל החיות, כולן מוקירות
אותו על יופיו. והוא? הוא לא צריך לעשות שום דבר, פשוט להיות
הוא עצמו, יפה יותר מכל חיה בגן.
"בואי מיכל, את מול הכלוב הזה כבר חצי שעה. אבא עייף, הולכים
הביתה".
והיא עזבה את הכלוב, הכלוב של הטווסים, אל תוך כלוב משלה.

"אסף?"
"כן, יקירתי?"
זה היה בארוחת הצהריים. יום שני. שבע שנים ולא יותר מדי השתנה.
הוא עדיין קורא את העיתון ונמנע מלהסתכל עליה, והיא עומדת
להפריע לו שוב.
"קראתי בעיתון שאפשר כבר לשנות, אממ..."
"לשנות מה?" הוא שאל ולגם מהקפה, קורא בעיתון.
הוא לא אהב את טון הדיבור הזה. זה היה אותו טון דיבור מתחנחן
שאמר רק דבר אחד: היא רוצה משהו. ולא סתם משהו, משהו שהיא
יודעת שייקח לה זמן לשכנע אותו. אבל זמן עבר וכוח אין לו יותר
מדי, במיוחד לא את הכוח להתווכח. הוא יודע שאין טעם, ובסופו של
דבר הוא ייכנע, יסכים ויעשה בדיוק מה שהיא תבקש. אם זה כסף, או
משהו שצריך לקנות לילדה,
או ניתוח שצריך לעשות לה.
"לשנות תכונות, של אנשים עם מוח מכני".
שבע שנים עברו, ואסף ברודר נעשה אדם עייף. שערותיו האפירו
וקולו נעשה חלש יותר. הוא ישן יותר במשך היום ועורו נעשה מקומט
במקצת. הוא קיווה שכשיפרוש, דבר אותו ראה מתקרב והולך בכל יום
שעבר, יגאל יישאר לנהל את המרפאה העוסקת בטהרת הנוירומכניקה.
שבע שנים, והכל התחיל לתפוס תאוצה. פתאום כולם רוצים להיות
מכונאי מוח. הקליניקות הקטנות כמעט נעלמו ונשארו רק המכונים
הגדולים והמשוכללים עם הציוד היקר, בתי חולים ענקיים רק בשביל
תחום אחד ברפואה. יש האומרים שהנוירומכניקה השמידה את
הנוירולוגיה, וכיום כבר אין רופאים שעוסקים במוחות "רגילים".
אנשים שלא הספיקו לעבור ניתוח לפני גיל שלושים, כמו אסף ומירי
ברודר, התקשו יותר ויותר למצוא רופא שיטפל בהם. עם הזיהום של
הסביבה והטכנולוגיה המתפתחת, קצב איבוד תאי המוח התגבר בצורה
משמעותית, והיה צריך לנקוט בצעדים דרסטיים ולבצע ניתוחים יקרים
על מנת להגן על המעטפת של האיבר החשוב ביותר והמתמעט בהדרגה,
של המין האנושי.
"כן, אני יודע. קראתי על זה", אמר אסף. הוא אכן שמע על
החידושים, אבל כמו תמיד, המכונים הגדולים תמיד היו צעד אחד
קדימה.
"ו?"
"מה?"
"כבר אפשר לעשות את זה? אתה יכול לעשות את זה, בקליניקה
שלנו?"
'הקליניקה שלנו', כן. לא היתה לאסף ברירה והוא העביר לאשתו את
הבעלות על המרפאה. היא טיפלה בעניינים הפיננסיים ובניירת,
דברים שאסף אף פעם לא אהב. הוא רק רצה לעזור לאנשים, זה הכל.
"כן, אני יכול. למה?" הוא נעץ את עיניו בעיתון. לא משהו
מעניין, בסך הכל עוד פיגוע במאדים. אבל כל דבר היה עדיף
מלהסתכל לה בעיניים.
"חשבתי על מיכל..."
"מיכל? איפה היא, באמת?"
לראשונה מאז תחילת השיחה, הרים אסף את עיניו מהעיתון.
"אצל חברה", אמרה מירי כבדרך אגב.
מה שמירי ברודר לא ידעה הוא, שמיכל בעצם לא היתה אצל חברה,
מהסיבה הפשוטה שלא היו לה ממש כאלה. בעוד הוריה מדברים על
עתידה בחדר האוכל בביתה, מיכל היתה ביער שבעיר, מרחק קילומטר
מביתה, לבד. היא אהבה להיות לבד, לחשוב לעצמה, לעבור בין
העצים, לקפוץ בין שלוליות הגשם, לצפות בפרפרים ובחיות ששכנו
שם. אז מה אם אלו לא חיות אמיתיות, אז מה אם הכל מלאכותי.
גם היא כזאת.

"לאחרונה שמתי לב שמיכל קצת מתבודדת".
"אהא. ו?"
"חשבתי, אולי, במרפאה, תוכלו להכניס קצת ביטחון עצמי למוח
שלה".
"בסדר, אני אעשה את זה", אמר.
כוח להתווכח לא היה לו, בטח לא עם אשתו. הוא יודע שהתהליך לא
קל, אבל אז היא תתחיל שוב עם הקטע של 'זה בשביל הבת שלך', דבר
אותו היא עשתה לאחרונה בקשר לכל דבר, הכל כדי לגרום לו לרגשות
אשם. ואסף? אסף רק רצה להסתדר עם כולם. הוא לא היה איש של
קונפליקטים ודרמות, הוא רק רצה לחיות את חייו בשקט. הוא לא אהב
דברים מפתיעים, הוא אהב שהכל מתוכנן וקבוע מראש, עם סדר יום
שגם אחרי שבע שנים נשאר בדיוק אותו דבר. זה גרם לו להרגיש
בטוח.
לפעמים היתה לו תחושה, שכל השיפורים שמוכנסים למוח של מיכל
בבקשת אמה, מזיקים בסופו של דבר. שיום אחד פיסת האלקטרוניקה
האורגנית תקרוס בגלל כל ההתעסקות המאסיבית. הכל בגלל מירי, שרק
רוצה, בסך הכל, לא יותר ולא פחות, שלבת שלה יהיה טוב. שהיא
תחיה חיים מאושרים וארוכים, זה הכל. אבל כמו שאומר הפתגם שנהג
חיים ברודר, אבא של אסף, לומר, הרבה לפני שחלה באמנסיה, מחלת
השיכחה, הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות.

הפלאפון שבאוזנה של מיכל צלצל, על הקו היתה אמה.
"מיכל, מחר בשעה שבע את באה איתי לקליניקה, בלי ויכוחים".
והקו נותק.
מיכל נאנחה בליבה, היא ידעה שלהאבק ולהתנגד אי אפשר, ובסופו של
דבר, כמו כל הפעמים שאמה רצתה להכניס לה עוד שיפור ועוד שיפור,
עד שמשפחת ברודר כבר איבדה את מניין הניתוחים, מיכל תגיע. אז
מה הטעם להאבק? מה הטעם לגלות את דעתה האמיתית על כל העניין,
דעה חופשית?
היא תתייצב בקליניקה, כדי שיתעמרו במוחה, במחשבותיה, שוב ושוב,
ולא תגיד מילה. מחט תיתקע בזרועה השמאלית והיא תשקע לתרדמה
עמוקה שבה אין דבר. אין חלום, אין רגשות. אין כאב, כעס, גועל
או דמעות. כלום, פשוט כלום.

לפעמים מה שיש אף פעם לא מספיק. כמו במקרה של יגאל, לדוגמה.
ליגאל היה את כל מה שהיה צריך בחיים. טוב, כמעט הכל. היתה לו
עבודה מכובדת למדי, ומסודרת, ולא קשה מדי, ככה שאפילו זמן פנוי
היה לו. את הזמן הפנוי הזה הוא ניצל לעשות עסקים מפוקפקים עם
אנשים שהביאו לו את הדבר היחידי שהיה חסר לו - כסף.
מה לעשות, עקרונות זה דבר נחמד, אבל לפעמים צריך לעשות גם
דברים שהם לא הכי מוסריים, כדי לספק את היצרים האישיים. במקרה
של יגאל - יצר התאווה לכסף. כי מה שיש, תמיד, זה טבעו של האדם
- אף פעם לא מספיק. תמיד אנשים ירצו עוד ועוד.
יגאל עשה עסקים מפוקפקים עם אנשים מפוקפקים, אבל למרבה ההפתעה,
הם לא היו ממקומות מפוקפקים. הם היו מהמכונים הגדולים,
מהמרפאות העצומות בגודלן והמתנשאות לגובה של מאות מטרים במרכז
העיר, מרפאות שמקבלות עשרות אלפים של פציינטים בכל יום. מרפאות
שבנויות אך ורק על טהרת הנוירומכניקה. "מכוני מוח", הם נקראו.
ויגאל, אדם ישר למראית עין, קשר קשרים עם אנשים ישרים למראית
עין מהמקומות האלו, והשיג חומרים, חומרים שאפשרו לו להחזיק את
המרפאה בחיים.
הוא לא עשה זאת מכוונה רעה, הוא רק רצה שהמרפאה תוכל להמשיך
להתקיים. אז מה אם לסחור בתוכנות מוח נחשב לא חוקי? הוא משלם
על זה בכסף חוקי, שהוא מרוויח במקום חוקי. מכספו שלו הוא מממן
את המרפאה הקטנה והמיושנת.

באותו יום, בו מיכל היתה עתידה לעבור את הניתוח המי יודע כמה,
שיעשה לה את השיפור המי יודע כמה, יגאל איחר. בד"כ יגאל לא היה
נוהג לאחר. אם היה משהו אחד שאי אפשר היה להגיד עליו, זה שהוא
מתרשל בעבודתו. להפך, יגאל היה אסיסטנט מסור, שבמקביל לעבודה
בקליניקה גם למד לתואר דוקטור. מכונאי מוח, ליתר דיוק.
אבל באותו יום, הוא גם לא יודע בדיוק למה, יגאל לא ייחס חשיבות
לניתוח. לא היה אכפת לו אם הוא יתחיל עשר דקות מאוחר יותר. הכל
בגלל שהסתכל יום קודם ביומן הקליניקה וראה שהולכים לנתח את
מיכל. שוב.
לפעמים היתה לו התחושה, שהקליניקה הוקמה אך ורק כדי לתחזק את
המוח של מיכל, ותו לא. שכל הפציינטים שמשלמים הם רק נספחים,
תוספת לא מחייבת. אם מיכל לא היתה מהמשפחה, ובכל ניתוח היה
נתרם כסף לקליניקה, מצבם היה לא רע בכלל ויגאל לא היה צריך
להבריח תוכנות. אבל המצב לא היה ככה, וזה הרגיז אותו.
באותו יום יגאל היה בעוד אחד ממכוני המוח הגדולים, במרכז העיר,
בקומה המי יודע כמה, כל זאת כדי לקנות תכונות של חיות על מנת
למכור אותן במחיר מופקע מאוחר יותר באותו יום. זה היה פרוייקט
שהוא תכנן כבר שבועות קודם לכן. היה אדם מבפנים שסיפק לו את
הכל, והקליינט כבר המתין לסחורה. ליגאל לא ממש היה אכפת מה
הקליינט יעשה עם התוכנות. היה לו גם חשד די מבוסס שהכל מיועד
לשימוש עברייני, או לחילופין, ייצוא לחו"ל, שגם כן היה אסור
בחוק. אבל ליגאל לא היה אכפת. זה לא היה העסק שלו.

הוא נפגש עם האיש שדיבר איתו בטלפון על הגג, ולקח לידיו חבילה
עם תכונות אופי של חיות, שלהבדיל מתכונות אופי של בני אדם, היו
בכמויות פחות גדולות, אבל בעוצמה גבוהה בהרבה, לעומת זאת. מה
לא היה שם - יוהרה של אריה, זיכרון של פיל, ערמומיות של נחש,
נאמנות של כלב וגם ביטחון של טווס. הכל הוטמן בארגז אותו הכניס
יגאל מספר דקות לאחר מכן למכוניתו, ונסע לכיוון המרפאה. הוא
לחץ על מלוא דוושת הגז, אבל זה לא עזר. הוא ידע שיאחר בעשר
דקות לפחות.
'ידעתי שהייתי צריך לקנות רחפת', חשב לעצמו.

"איחרת", אמרה מירי.
"כן, מצטער", אמר יגאל.
הקופסה היתה במכונית, כמו שצריך. היא בטוחה שם.
"תעשו את זה מהר", אמרה ויצאה מהחדר.
"כמו תמיד", אמר אסף ביחד עם קול סגירת הדלת.
במרכז החדר, בפעם המי יודע כמה, שכבה מיכל. היא כבר ידעה מה
מצפה לה. היא לא זזה, לא דיברה ולא הזילה דמעה, רק המתינה
למזרק שיינעץ בה ויגרום לה לשקוע בתרדמה, והכל ייגמר. היא לא
הרגישה כלום עת הוציאו את מוחה והניחו אותו על הפלטפורמה.
"אני צריך לשירותים", אמר לפתע אסף, "אתה יודע מה צריך לעשות,
כן?"
"בטח, אסף, אין בעיה".
כשהדלת נסגרה יגאל חייך לעצמו והוציא דיסקית קטנה מהכיס, אותה
דחף לתוך החריץ שבמחשב, אליו מחובר היה המוח של מיכל. ליגאל לא
היה את הכוח להתחיל לכוון את התכונות של מיכל ידנית. זה היה
לוקח זמן, שלא היה לו. הוא רצה לסיים עם הניתוח מהר ולהגיע אל
הקליינט. הוא שכפל בביתו את הדיסקית והביאה לעבודה, כדי לזרז
קצת את העניינים. הוא ידע שבאיזשהו שלב אסף יצטרך לשירותים.
היו לו בעיות במעיים, למסכן. ככה זה עם אנשים שמזדקנים מהר,
אנשים עם מוח אורגני.
יגאל תיקתק כמה הוראות במחשב, והעתיק את תכולת הדיסקית במלואה
אל תוך תא פנוי במוחה של מיכל. תוך דקות ספורות הועתקה לתוכה
תכונת האופי שרצתה.
ביטחון עצמי של טווס.

"וואו, עשית את זה מהר", אמר אסף עת נכנס לחדר וראה את יגאל
מחזיר את המוח למקום.
"כן. אתה יודע, ניסיון", אמר יגאל וחייך חיוך עקום.
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך, יגאל", אמר.
"תודה". יגאל הגביר את עוצמת חיוכו. זה היה יותר קל מלהגביר
עוצמה של תכונת אופי אנושית, כפי שהתברר לו במהרה.

יגאל מיהר לעבר הקליינט שחיכה לו, מרחק שלושה קילומטרים משם.
שבוע לאחר מכן הוא עתיד לקבל ממנו טלפון.
"זה נמרוד".
"היי נמרוד, מה נשמע? איך הדיסקיות?"
"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך, יגאל, על הדיסקיות", אמר נמרוד
וקולו מבשר רעות.
"מממ... מה קרה להן?" שאל יגאל, ברעד.
"הן פגומות!" נשמעה צעקה מהפלאפון. יגאל קפץ בבהלה. צריך לדבר
בשקט כשמכשיר הדיבור של זה שבקו השני תחוב לא בתוך האוזן. צעקה
לא נחשבת למשהו נחמד לעשות.
"פגומות, אדוני?"
"פגומות! מלאות וירוסים! קליינטים שלי התפגרו אחרי כמה ימים!"
יגאל היה המום. הוא לא ציפה לזה, מן הסתם.
"אבל מכרתי לך משהו איכותי, בלי בעיות".
"מסתבר שלא!"
"אדוני, תוכל לדבר קצת יותר בשקט? אתה צועק לי באוזן ו-"
"אתה אדם מת! שומע? מת! אמרתי לך לא להתעסק איתי. אמרתי או לא
אמרתי?"
"אמרת..." גמגם יגאל.
"יפה", אמר נמרוד בקול שקט, "עכשיו תנצל את השעות שנותרו לך
כדי להיפרד מכל היקרים לך, וצפה לפגישה איתי היום".
"אבל-"
"שלום", אמר נמרוד.
וניתק.

"אתה!"
"אני?" שאל האיש, וחייך בחביבות.
הם עמדו על הגג של מכון המוח במרכז העיר, אותו גג בו קיבל שבוע
לפני כן את התוכנות, אותן תוכנות שמכר לקליינט העצבני.
"אתה מכרת לי דברים עם וירוסים, ועכשיו רוצים להרוג אותי".
"באמת?" התפלא האיש, "לא התכוונתי שיהיו שם וירוסים. רק רציתי
לעשות כמה שיפורים, אתה יודע, דברים כאלו. לנסות, לחקור. לא
ידעתי שזה מה שיקרה".
"אדיוט אחד! ברור שזה מה שקורה כשמטפלים בדברים כאלו ומשנים
אותם! הם נהרסים, נוצרים וירוסים משברי פגמים והכל מתחרבן".
"מצטער", אמר האיש.
"אני אהרוג אותך!" צרח יגאל וזינק לעברו, שתי ידיו מושטות לעבר
צווארו של האיש שמכר לו את הסחורה הפגומה. זה לא היה איש
מיוחד, הוא היה סתם שכזה. קצת נמוך, קצת שמן, קצת מקריח, קצת
רגיל. קצת מכל דבר אבל בעיקר הרבה כלום. אחד כזה שבחיים לא
היית מצפה ממנו. בחיים לא.
הוא נפל על הרצפה ונאבק בכל כוחו, אבל יגאל היה אדם חזק למדי.
"בגללך הסתבכתי עם המאפיה! עם המאפיה הסתבכתי! אף אחד שהרגיז
את המאפיה לא שרד!"
והאיש לא אמר מילה. לא שהוא ממש יכל לומר, בכל זאת, הוא קצת
נחנק.
"היה לי את הכל ואתה חיסלת אותי!"
ראובן שמעוני לא היה בנוי להתמודד עם מצבים כאלה, מצבים בהם
אדם חזק ממנו, אדם שאין לו מה להפסיד, רוצה לחסל אותו ללא
רחמים. למרות הכל, הוא לא ידע בדיוק איך, הוא מצא את הכוח, כוח
פתאומי ובלתי מוסבר, לא אנושי בעליל, להדוף אותו מעליו, להרים
אותו מהרצפה ולזרוק אותו מהגג, שלוש מאות קומות מטה, הנפילה
האחרונה בחייו של יגאל אבל בהחלט לא הראשונה.

במשך עשר דקות שלמו עמד ראובן, האיש עם המוח המכני, שהיה קצת
מכל דבר ובעיקר כלום אחד גדול, והרהר איך שדברים חיוביים תמיד
משתבשים, איך הכוונות הטהורות תמיד הופכות לדברים רעים שמזיקים
לאנשים, איך הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
הוא ירד במדרגות של הגג אל המשרד, אל עבודתו המשעממת והאפורה,
במכון לנוירומכניקה. תוכניתן בינוני, ממוצע, עם חיים משעממים
עד מוות. למעשה, אם ראובן היה אנושי באיזושהי צורה, הוא כבר
מזמן היה חושב שמוות עדיף יותר.
אבל הוא כבר לא היה.
כבר שנים לא.

חצי שעה לאחר מכן, בצד השני של העיר, נמרוד אבירם, אחד מסגני
ראש המאפיה הבכירים בעיר, פרץ את דלת משפחת ברודר.
"איפה יגאל?" צעק.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר", מלמל אסף עת הוצמד אקדח לרקתו.
"תגיד איפה יגאל! עכשיו!"
"אני לא יודע", אמר אסף במהירות, "אנחנו לא עובדים היום. אתמול
נפגשנו בקליניקה ומאז לא ראיתי אותו".
"מה קורה שם, אבא?" נשמע קול. נערה עם כותונת לילה, שיער זהוב
פזור ועיניים שחורות ניצבה בפתח הסלון.
"המממ, מה יש לנו כאן?" מלמל נמרוד והתקרב אל מיכל, מכוון את
האקדח לעברה. "אל תזוז!" צעק לעבר אסף, שעמד בפינת החדר, מפוחד
ורועד.
"אבא שלי לא בריא", אמרה מיכל, "הוא לא עשה לך שום דבר".
"אבא שלך לא בריא, הא?" אמר נמרוד והצמיד את האקדח לרקתה, "ומה
עם הקליינטים שלי שהתפגרו בגלל התוכנות של יגאל, הא? מה איתם?
הם בריאים, את חושבת?"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר. תעזוב את המשפחה שלי, אנחנו לא
יכולים לעזור לך".
"אל תפגע בה, בבקשה, אני מוכן לעשות הכל!" ייבב אביה של מיכל
מפינת החדר.
הוא היה חסר אונים. לראשונה בחייו הוא נתקל במצב בו לא היתה לו
שליטה על העניינים. הוא היה ביום חופש, כמו בכל שבוע, ותכנן
לבלות אותו בבית, בקריאה של איזה ספר. הדבר הישן הזה, עם הדפים
והכל. אבל למרות כל מה שתכנן, הכל השתבש. שינוי קטן הרס לו את
התכנון וכעת הוא לא היה מוכן למצב, לא היה לו מושג מה הוא יכול
לעשות.
"הכל, אה?" גיחך נמרוד לעצמו.
"כן, רק בבקשה, אל תפגע בבת שלי, היא רק בת שש עשרה!"
נמרוד המשיך להצמיד את קנה האקדח לרקתה של מיכל. מחשבות לא
טהורות עלו במוחו. הוא התבונן בגופה הצעיר של הנערה שפגש לפני
דקות מספר, על שיערה הזהוב, רגליה הקטנות, חמוקיה העגולים,
והמחשבות, המחשבות על עשיית דבר לא מוסרי רק התחזקו. אבל אצל
נמרוד אבירם, מוסר זה לא בדיוק ערך עליון.
הוא נצמד אל הנערה הרועדת, יצרו מתלהט מרגע לרגע. הוא נשף
באוזנה ומלמל לפניה דברים גסים שעלו במוחו החולני, דברים שרק
היא שמעה, ולא מצאו חן בעיניה כלל.

ופתאום הכל חזר, בהבזק, הזיכרון הרחוק ההוא. של האיש, המקריח,
הנמוך והשמן שהרס את חייה. שכפה את עצמו עליה בניגוד לרצונה
וביקע את בתוליה ואת תמימותה. לפתע הפחד, החשש והטראומה נדחקו
לנגד זווית, וכל מה שחשה היה כעס. רצון לנקום, אומץ.
היא בעטה במפשעתו של סגן ראש המאפיה וניצלה את הפתעתו כדי
לברוח, ביחד עם אביה. נמרוד, נאנק מכאבים, מושפל ומובס, ירה
מספר יריות לעבר הדלת בעיניים מטושטשות ונמלט מן המקום.

מספר שעות לאחר מכן, מירי ברודר הופתעה לראות את הבניין מוקף
ניידות, אולם היא החסירה פעימת לב כאשר ראתה את בעלה ואת בתה
נסגרים בתוך שקים שחורים.
בתה, בתה היפה, היא היתה כל חייה.
"למה, אלוהים, למה?" קראה אל על ופרצה בבכי.

"מירי ברודר?" שאל שוטר שניגש אליה.
"כן", מלמלה מבעד לדמעות, מבעד לעיניים מטושטשות, שלא יכולות
לראות דבר מלבד כאב וסבל.
"בואי איתי, יש לנו כמה שאלות לשאול אותך".
היא הלכה אחרי השוטר, שאחז בידה, מוביל אותה לאט לעבר הבית.
הבית הקטן, עם חדר האוכל בו היתה נוהגת לאכול עם בעלה, עם
הסלון בו עמדה בתה, מיכל, ועם הדם. הדם, שהיה חדש לה, מוזר
וביזארי.
לאחר שסיימה לצפות בשיחזור ההולוגרמי של המקרה שהוקרן ע"י חוקר
המשטרה, פרצה בבכי שוב. הכל בגללה, בגלל שרצתה שלמיכל יהיה קצת
יותר ביטחון עצמי. אבל מסתבר, שלפעמים זה יותר מדי, שהגאווה
מסמאת את העיניים ולא ניתן לראות דבר מלבד כאב, כעס או תאווה.
שהביטחון, הרצון החזק הזה, של השליטה, פוגע בשיקול הדעת עד כדי
כך, שלפעמים עושים שטויות, המון שטויות.
'אני רק רציתי שיהיה לה טוב', מלמלה מבעד לעיניים דומעות, שלא
ראו דבר מלבד כאב, 'לא ידעתי שזה ייגמר ככה. בחיים לא יכולתי
לדעת. בחיים לא'.
"כולנו רוצים דברים כאלו", אמר חוקר המשטרה והושיט לה מטפחת,
"אבל את יודעת מה אומרים על הדרך לגיהינום?"
"מה אומרים על הדרך לגיהינום?" שאלה.
"שזה אף פעם לא בכוונה", אמר חוקר המשטרה, "אנשים לא רוצים
להגיע לשם, הם לא מתכננים. הם מנסים לעשות דברים טובים וכמעט
תמיד זה נכשל. הדרך לגיהינום לא רצופה בכוונות רעות, מירי".
היא הנהנה וקינחה את אפה במטפחת, ולפתע נזכרה שזה מה שהיה אומר
אביו של בעלה, סבא של מיכל, לפני שנפטר ממחלת השכחה. הדרך
לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

ואולי זה מה שמיכל היתה צריכה. איזו מחלת שכחה קלה, איזו
אמנסיה, רק כדי לשכוח את מה שקרה באותו יום ראשון, עם האיש
שהרס את חייה וחייהם של הרבה אחרים. האיש עם המוח המכני. אולי
מיכל היתה צריכה איזו זריקה קטנטנה, שתביא אותה לתרדמת, שממנה
תקום בלי אותו זיכרון, אותו ניסתה במשך שנים לשכוח. שתוכל
להמשיך בחייה, כמו שהיו לפני אותו יום ראשון, לפני אותו האיש,
עם המוח המכני, האיש שאיבד את האנושיות עוד לפני שהגיע לניתוח
אצל הקליניקה.
אולי מה שמיכל היתה צריכה זו זריקה קטנטנה, שתביא אותה לתרדמת,
וכשתקום, לא תזכור יותר,
לעולם.