צפצוף הפשושים זה משהו שמושך אותך, הם מדלגים משיח לשיח ואתה
חושב הנה כבר הם בידי. הקן שלהם מוסתר אי שם בין השיחים הללו,
אולם זוג הפשושים מדלג ממתין שאתקרב וממשיך הלאה. כך עד שאני
מתרחק ולא מהווה סכנה.

בחולות האלו שעדיין קיימים, אולי במינון אחר, אולם בהחלט
מפגינים נוכחות, יש עולם חי. עולם ומלאו ואני שכל כך אוהב את
הטבע משתמש בו בסיפורים שלי ומביא מטאפורות מתוך העולם הזה
לעולם שלי.

לחולות יש חיים משלהם, כל יום הם משתנים. אינך יכול לבוא שוב
ולמצוא את אותם החולות, אפילו לא את אותו החול, הכל כאן נודד
ממקום למקום, זהו המקום הכי פחות יציב בסביבה.
אולם כאשר עומדים ומתבוננים מגלים עולמות נסתרים משהו, שבהליכה
שגרתית סתמית לעולם לא תבחין.
צריך רק לעמוד ולהביט אל הסימנים, ככה לאט לאט לומדים את העולם
הקסום של החולות. פסיעות חיפושיות או פיתולי נחש, גריפת החול
מתנועת זנב לטאה. כן, גם פסיעות של תנים או של איילות שעוד
נותרו אי שם. מה שלא דורש מיומנות בזיהוי זה סימני ההרס של
האופנועים ורכבי הארבע על ארבע.

בחולות יש צמחיה מעניינת. יותר מעניינת אותי הקביעה שירבוז או
קייצת מסולסלת הם צמחים רעים, מי קבע? אבל ככה העולם נחלק, יש
טובים ויש רעים. זה המצב, צריך לקבל את זה.
אבל אני, אם שואלים אותי באיזה צמח אני מאוהב? אני מאוהב
ברותם, בגלל הריח, בגלל הגרגרים הצהובים, בגלל הסבך ומה שבפנים
וכן גם המחילות וקני ציפורים. בעצם בשיח הרותם חי עולם ומלואו.
נכון, חבר שלי אוהב את ידיד החולות. הוא מזדהה כנראה עם האחיזה
שלו בחולות כעת כשאני חושב על זה הרי גם אני נאחז בהם.

מכל העופות שוכני החולות, אהבתי את העפרוני המצויץ, אבל הוא
הוכרז בארץ כעוף מזיק על פי חוק הגנת חיית הבר אז נפרדתי
מהעפרונית.

בחולות שלי לא נותרו הרבה עצים פה ושם עוד שורדים אקליפטוסים
או שיטה מכחילה, פעם היו עצי תות אבל אלו נעלמו. פה ושם אפשר
למצוא שרידי גפנים כנראה מהעולם הישן.

אני כנראה אמשיך לנדוד בחולות האלו עוד הרבה זמן לחפש את עצמי,
לחפש אותך. אלא שלאט לאט הסיור הזה שם הוא רק במוח, במחשבות
ובזכרונות שטבעו אי שם בחולות.