כל פעם מחדש
התדהמה הפתאומית
שמפלגת את הלב
לאלף חלקים שכל אחד מהם
בוכה מסיבה אחרת
(או שהוא כבר לא בוכה).

כל פעם מחדש
הסיפור האנושי הייחודי
השיחה האחרונה עם אימא
הידידה שרצתה להפוך לחברה.

כל פעם מחדש
ההתלבטויות על מה ללמוד באוניברסיטה
השמות לילדים
ערן, ברק, נועה ומיכל
כבר לא יולדו.

כל פעם מחדש
העיתון המנסה לסחוט דמעות
הפרצופים שאומרים את אותם הדברים
כל פעם מחדש
זה כואב בדרך אחרת
או בדרך מוכרת
כל פעם מחדש
אני לא בטוח מה אני מרגיש.

האם כל זה יחסר לנו כאשר יגיע סוף סוף השלום?
בקשר לזה אין מה לדאוג.