לפעמים, כשאני מדברת אל עצמי, אני שואלת את עצמי מה גורם לילדת
שמנת לגנוב סרוקסט מהמרפאה של אמא שלה (תרופה נגד דיכאון),
להכאיב לעצמה, לרצות להיות אנורקסית, לעשן. ילדה שאוהבים אותה.
שלרוב מצליחה בלימודים.
מה גורם לילדה רגילה בת 17, לא מאוד יפה, לא מאוד חכמה, לא
מאוד שנונה, או מצחיקה, להתייאש. מהכל.

לפעמים אני חושבת שהכל פשוט עצוב מדי. וקשה מדי. ושאנשים פשוט
רעים ואטומים. "אדם לאדם זאב". האמנם?
ואז אני קוראת את היצירה "רגעים ריקים" של יסמין שחף. וזה כמו
לקרוא את המחשבות שלי בדיוק, בצורה הכי חדה וכואבת.

הזמן לא עובר. ולפעמים נדמה לי שאי אפשר לצאת יותר מקהות
החושים שנכנסתי אליה. היא כל כך חזקה, כל כך אינטנסיבית. שום
דבר לא מזיז אותי. לא מנער אותי מהאדישות העצובה הזאת שאני
טובעת בה כבר כל כך הרבה זמן. אמא שלי אמרה לי שאני כמו קליפה.
שאני לא אמיתית עם אף אחד. וששום דבר לא משמח אותי יותר. והיא
צודקת. הכל אצלי טכני. הכל כלפי חוץ. מתי לחייך, מתי להדק את
הידיים בחיבוק. ומה שבפנים רדום. מת, אולי.

סיבת המוות אינה ידועה.