שוב היא בוכה.
שוב היא חושבת שאין שום תקווה.
עייפה מלבכות, עייפה מלחיות.
הגבול בין לרצות ולעשות דק מאוד,
לחתוך היא חושבת, הדרך היחידה כרגע שהיא יכולה להכאיב
הדרך שלפי דעתה תעלים אותה מהחיים האכזריים.

כמו אבק נסורת היא הבדידות,
גורמת לאדם לרצות למות.
היא לבד, היא חלשה, שברירית ובוכיה.
בוכה בלילה בתקווה לישועה.

אבל האושר אותה ממזמן כבר נטש.
כל לילה מצפה לבואו של בוקר חדש
שיביא עימו אור, תקווה וישועה.

רחוקה מהאמת אותה המסכנה.
האושר זנח ממזמן זנח אותה, מוות היא ישועתה היחידה.