עוגב מנגן צלילים עצובים.
מזמן נמחקו כל החיוכים.
שבוע שאני טובע בגעגועים בעוד
חיי מחולקים למישורים, מסולסלים.


בעיניו ראיתי את התקווה,
וגדיעתה הייתה כה נוראה.
עכשיו הוא שבר כלי, על מיטה גדולה.
מנסה להתאחות, ובו כבר אין את העוצמות.


הרופא הגיע בפנים דהויות, הוא לא ישרוד.
שמעתי צליל לא צליל, לב שבור, עיניים
מצמיחות מתוכן דמעות. לראשונה חשתי עצבות.
רצינות וחוזק פסחו עלי. אחי שלי, מת עלי.


חשבתי ששמעתי הכל, אך קולו נשא אותי.
חיפשתי חום, אך ידו הקפיאה אותי.
לא, הכיצד? אנוכי לבד?
רוחו עכשיו אי שם, מציצה מבין עבים.
ואני כמו מפרשית, השוקעת בין הגלים.