"בוגרשוב מעולם לא היה קר יותר", אני חושבת לעצמי בעודי צועדת
הביתה בחמש לפנות בוקר מהמסעדה.
מלצרות זה כסף טוב, וזו אפשרות בהחלט סבירה בתל אביב של אלפיים
וארבע.
כובע צמר יקר, שזור פסים צבעוניים מעטר ברוך את השערות הבהירות
שלי. צעדי העקבים נשמעים מתוך אנחות הרוח. ההליכות האלה,
והערבים המאומצים במסעדה, גרמו לי לרדת במשקל.
שעות שבהן התרוצצתי משולחן לשולחן, מגשים מתעופפים וקנקני
לימונדה מרחפים איתי מסועד לסועד.
חיוכיי מעולם לא זהרו כך, בורקים יותר מחיוכיהן של חמשת
המלצריות האחרות. שש במשמרת. מסעדה גדולה, יקרה. השולחנות
מוזמנים מראש כולם.
ועכשיו כבר רבע אחרי חמש לפנות בוקר, והשמש עוד מנמנמת נמנום
אחרון, כי חורף, ובחורף קשה להתעורר.
פוסעת בשדרות רוטשילד, בשדרות בני ציון.
כבר סיגלתי לי מסלול קבוע. בדרך כלל אני חוזרת מוקדם יותר, אך
הפעם נשארתי לסגור את המסעדה, לשטוף אותה ולנקות היטב. בשעות
כאלה יש רק מחלקי עיתונים ברחוב, בעלי מכולות קטנות שפותחים
מוקדם ומקבלים סחורה, צעירים תל אביבים שחוזרים מבילוי, טרוטי
עיניים, מרוחות איפור ועובדי פאבים ומסעדות, כמוני.
נכנסת לחדר המדרגות, עולה שלוש קומות, צליל המפתח משקשק בדלת.
אני בפנים. חם כאן. חולצת את הנעליים שמכאיבות לקרסוליים, מעסה
אותם קצת,הולכת לחמם מים לתה, ומחלון המטבח שדרכו כבר חודרות
קרני שמש ראשונות אני רואה אותו.
מכנס מחויט, חולצה אפורה, עניבת פסים. כבר לבוש ומאורגן
לעבודה.
שותה קפה. קורא עיתון. מרוכז.
הוא קם, שם את הכוס בכיור וממלא אותה מים כמחציתה, ואת העיתון
מקפל ומכניס לתיק המנהלים השחור.
סוגר את החלון, משאיר חריץ אוויר. מבחין בי. אני לא שמה לב,
אבל עוברות כמה שניות עד שאני מצליחה לתת לעיניי להינתק ממנו.
נכנסת למקלחת, יוצאת, מתפשטת, מתלבשת, נכנסת למיטה.
הרהורים אחרונים. שרידי לילה.
נרדמת.
שינה רצופה, בלי חלומות שזוכרים בבוקר. ככה זה אחרי משמרת.
אפילו התת מודע עייף.
קמה, הלומת אלכוהול ששתיתי במסעדה. לגימה פה, עוד אחת שם.
הראש כואב, לא מתרגל. הגוף קטן יותר מפעם, ואני מרשה לעצמי
לשתות לפעמים, יותר מכפי כמות האלכוהול שהוא יכול להכיל.
השותפים הלכו שניהם ואני מתעוררת אל היום הזה עם שקט בבית
ורעש עירוני בחוץ.
בוב מארלי, פינק פלויד, אסף אמדורסקי, פורטיסחרוף,
הם כולם רק מעבורנים שעוזרים לי לחלוש על היום הזה.
ופתאום שש בערב.
לא שמתי לב איך הזמן עובר. צריכה להתארגן למשמרת הבאה.
גם היום לא אכלתי כלום.
מתקרבת למטבח ועוד מהמסדרון הקטן אני רואה את האור בחלון שלו.
עייף. יושב לשולחן מול צלחת ריקה. קורא עיתון.
כבר חצי שנה אני בדירה הזאת.
אותם שותפים, אותה מוסיקה, אותם חברים.
הייתי רוצה לדעת את המוסיקה שהוא שומע.
הייתי רוצה לדעת את האוכל שהוא אוכל, את המקומות שהוא מבלה
בהם, איך מתייחסים אליו האנשים בעבודה, ואיך הוא מדבר עם אמא
שלו בטלפון.
נכנסת להתקלח, עוד משמרת מחכה לי.
כשאחזור,
יחכה לי במטבח שלו.




לחלק השני של הסיפור
http://stage.co.il/Stories/396879