המכתב הזה אף פעם לא יגיע אלייך. אף פעם לא תזכה לקרוא אותו.
וגם אם היית יכול, למה שתרצה לקרוא אותו? הרי אף פעם לא היה
באמת אכפת לך מנבכי נשמתי. אף פעם לא ניהלנו שיחה בוגרת על
רגשות שלי, אהבות שלי. על איך אני מרגישה.
אני מכירה אותך כבר כל כך הרבה שנים. כשהייתי קטנה, הייתי
מסתכלת אלייך בהערצה. הייתי הילדה החביבה הקטנה שלך, כל כך
אהבת אותי, כל כך הרבה תשומת לב נתת לי. רק לי. הבן לא היה
חשוב כמוני. אותי טיפחת, חלמת, רצית שאצליח, שאלך בדרכך. כל כך
התגאת בי כל השנים. "איזה ילדה חכמה, איזה ילדה מוכשרת, איך
היא מנגנת כל כך יפה, אולי יצא ממנה משהו בסופו של דבר."
אבל המשקעים שהשארת בי, מה חשבת? שאם ככה חינכו אותך אז ככה זו
הדרך הטובה ביותר לחנך? לא חשבת לרגע עלינו. כל הזמן, כל השנים
הדבר היחיד שהיה אכפת לך ממנו היה הרצון שלך. קודם כל אתה. אף
פעם לא אנחנו.
תמיד הכל היה צריך להיות בדרך שלך. פגעת בנו, בילדים שלך. בי
פחות. אבל פגעת באמא שעד היום אני לא מבינה איך היא נשארה איתך
כל כך הרבה שנים. אמרנו לה:" תתגרשי ממנו", אבל היא תמיד פחדה
להתחיל לבד. היא תמיד פחדה, היא אף פעם לא האמינה בעצמה. לא
האמינה שהיא יכולה להתחיל מחדש את החיים. בלעדיך.
ואני? מרגע שכבר התבגרתי והתחלתי להבין היחסים ביננו התדרדרו.
פתאום כבר לא שתקתי. התחלתי לענות לך, בשפתך. להתעקש.
זמנים קשים עברתי בגללך. מה אתה חושב לעצמך? שאתה יכול לדבר
אליי בצורה כזו? לאיים כל הזמן? אף פעם לא להתייחס אליי כמו
שמגיע לי, וכמובן, תמיד לטעון שאני כפויית טובה.
אבא, אני כבר ילדה גדולה. אני כבר מזמן עצמאית ולא צריכה אותך.
אני כבר לא בבית. ברחנו. אמא תמיד מגדירה את זה ככה. ואתה יודע
מה? היא צודקת. באמת ברחנו. ברחנו ממך.
כי אתה בלתי נסבל, אי אפשר לחיות אתך, כשכל דבר אתה מכתיב, כל
דבר מתערב. לא יודע לדבר כמו בן אדם. מאיים, מקלל.
אולי תעצור רגע ותחשוב מה זה בשבילי, ילדה מתבגרת לחיות איתך?
לשמוע ממך איומים וכינויים לא יפים?
אני יכולה להאשים רק אותך במה שדפוק אצלי.
אני יכולה לספור על יד אחת את מס הפעמים שניהלנו שיחה שקטה
ונורמלית.
אף פעם יותר מאז ילדותי לא האמנת בי. לא תמכת בי כשהייתי צריכה
אותך. ועכשיו, אני גם שמחה שאני לא צריכה את התמיכה שלך בשביל
ללמוד, בשביל לעשות את מה שאני רוצה.
אתה כבר זקן, לפעמים אני מרחמת עלייך. בדרך כלל אני חשה
סלידה.
מצטערת אבא, אני לא יכולה לאהוב אותך.