ה"אני" במראה שבוחן אותי,
רואה את עצמי בלעדי,
בלי נפשי, בלי ליבי,
בלי אני.

אם היית מסוגל להסתכל לי בעיניים
ולא להתכסות במסכת הפוזה הקבועה,
במעיל הלבן שלך,
בשיער שלך, שתמיד מסודר כל כך ישר,
בדרך החיים התקינה שלך ששינתה את חיי,
אולי הייתי מכירה את ה"אני" האמיתי שלך.
אם לא היית מסתתר מתחת לכל השכבות
שמסתירות ומגוננות על נפש עדינה,
אולי הייתי מצליחה להבין אותך
ואולי גם אותי.
אם הייתי מבינה מי אתה,
אולי הייתי יודעת למה החיוך הדבילי הזה,
מאוזן לאוזן, מרוח לי כל היום על הפנים,
עם שיניים חשופות ושפתיים שמתות לנשק אותך.

ה"אני" האמיתי שלי מחכה שתהיה לו הזדמנות,
לפרוץ החוצה את כל הגבולות
ולהתנפל על נפש הרסנית,
נפש עדינה עם לב ספק קשוח.

ה"אני" האמיתי שלך, אולי מחכה לי מעבר לפינה,
מחכה להזדמנות שתורה לי על האוצר,
הלבן, הבוהק, המטופח שנפל בדרך פלא,
לידיים הלא נכונות שהיו צריכות את האוצר הזה
יותר מכל דבר אחר.

כי ה"אני" האמיתי שלי כבר חשב להתמוטט,
והנסיך על הסוס השחור, הופיע באופק,
עם נוף של שקיעה וזריחה,
אסף אותי מנפילה על האדמה הרוצחת
והחיה אותי מחדש.

באור ראשון, פגשתי, את ה"אני" האמיתי, שלך.



16.12.2004