תמיד בחורף רגעי הנוסטלגיה עולים בי...
סיפור שהיה וכך היה.
וזה רק זכרון אז הוא קצת מעורפל.
פריימים קטועים ואולי אפילו בסוף אין לו ממש פואנטה.

היינו מעין חבורה.
החבורה שהפאטיו של כל דירה יצא לשטח משותף שהוא בעצם גג שטוח
וענקי שמעל המרכז המסחרי של השכונה.
גרנו בשיכון ארוך.
שיכון של פעם לא כמו שיש היום.
פעם לא היו כמעט בתים פרטיים לאנשים, אנשים גרו בדירות קטנות
והכל צנוע.
היום, להרבה משפחות יש וילה או דירה גדולה.
אז גרנו בשיכון, כזה שנבנה בשנות החמישים נראה לי.
ישנתי באותו חדר עם אחותי הגדולה, מיטת קומותיים מדליקה שהיא
בעצם אופקית ולא מיטה מעל מיטה.
לפעמים שיחקנו ולפעמים רבנו.
לרוב רבנו.
עד גיל מסוים, פער גילאים הוא מאד עקרוני ולכן היום זה אחרת.
היא גדולה ממני בפחות משלוש שנים.
אז היינו בחבורה.
אסי, אסי הג'ינג'י, עומר, חגית ואני.
אני הייתי הקטנה אז הייתי נתקעת לפעמים. רציתי להיות עם
הגדולים, ככה זה.
אז אצלנו היה סוכות חצי שנה.
בנינו סוכה בעזרת אבא שלנו ואבא של עומר.
סוכה מדליקה עם סדין כתום ושהיו עליו פרחים לבנים. בפנים שולחן
וכיסאות.
היינו משחקים כאילו פוקר רק שעל הקלפים היו מצוירות חיות או
שהיינו משחקים רבעיות של פרחי ארץ ישראל.
במקום בירה שתינו מיץ פטל בכוסות פלסטיק בצבע צהוב חרדל שכשהן
נפלו היה  נשמע קול מדליק (לא ברור מתי הן נזרקו לפח).
במקום סיגרים היו את המסטיקים בצורת סיגריה.
ובמקום קוויאר לעסנו חמציצים שהיינו קוטפים מהשדה ליד הבית.
תמיד הפסדתי, אבל לא בכיתי. הייתי מתייאשת מהר והולכת לישון.
כשהיה כבר חורף היינו צריכים לפרק את הסוכה.
היינו לובשים מכנסי קורדרוי חומים וסוודרים צבעוניים בצבעים
כחולים, כתומים ואדומים.
ככה זה היה.
היום, היום רק ממחזרים.
כאילו כבר אין יותר מקום למקוריות. הכל בהשראה של דברים או
מיחזור דברים קיימים.
אבל אצל ילדים זה משתנה. אצלם מקורי.
אם הם לא בונים סוכה לחצי שנה או אוהל באמצע הסלון אז הם
יתחפשו עם בגדים מהארון של ההורים או יציירו קשקוש ויגידו שזה
אלוהים ואם לא זה אז ייקחו וירכיבו משהו מכמה גרוטאות ויגידו
שזה המקום הסודי שלהם והכניסה אסורה.
לפעמים הייתי רוצה לחזור אחורה ולצלם את אותם רגעים יפים,
כשגרנו בשיכון עובדים, חיינו בפשטות עם ערוץ אחד בטלויזיה
שחור-לבן שלא ממש צפינו בתוכניות. כשהיינו הולכים יחפים ברחוב
עם פופ-אייס בפה וקופצים לשדה מאחורי הבית לאכול חמציצים
ולהמציא סיפורים.
שהיינו כל הזמן בחוץ ומעסיקים את עצמנו במשחקים שהמצאנו או
מסתכלים על איך האח הגדול של אסי רוקד ברייקדנס על קרטונים ליד
טייפ שחור ענק - כזה שהכפתור הקלטה היה בצבע אדום אש.
כשלא פחדנו מכלום.
כשלא עלה על דעתינו שיגיע רגע ומישהו ינפץ לנו את החלומות
בשבריר של שניה.
מעניין איפה אותם אנשים,
שישבנו יחד בסוכה גם כשלא היה חג שתינו מיץ פטל ולעסנו
חמציצים...