אני לא יודעת איך קוראים לה, או באיזה כיתה היא, אני רק יודעת
שהייתי רוצה להיות בדיוק כמוה. ללכת במסדרון, עם המבט המבויש
הזה, כשהשיער הגלי מתנופף מאחורי, שכולם אומרים שלום, שכולם
מכירים ויודעים.
אני לא יודעת איך קוראים לה, ואני לא מאמינה שאני לא אצליח
לברר אם אנסה, אבל אני מעדיפה להשאיר את זה ככה, כי אולי יש לה
איזה שם כזה, שממש לא מתאים לה, כמו 'מורטל' או משהו, שיהרוס
את השלמות הזאת שלה. תמיד טוב לי שיש לי מטרה ברורה בחיים,
והמטרה שלי עכשיו זאת היא. ללכת כמוה, לדבר כמוה, ואפילו לקבל
ציונים כמו שלה. שמעתי אותה בסוף שנה שעברה אחרי שהיא חישבה את
הממוצע שלה, צועקת שהיא לא מאמינה, אבל זה אפילו יותר ממה שהיא
חשבה, 90 וחצי, שזה המון, וזה היה יכול להיות תשעים וחמש, אם
המורה הזונה להתעמלות לא הייתה מכשילה אותה.
מאותו היום אני שונאת את המורה להתעמלות. שונאת את הטרנינגים
שלה, את קול הצייצני שלה, את השמות שהיא נותנת לתרגילים שלה -
הכול.
לא מזמן ישבתי עם רונה בקפיטריה, בשולחן הכי קרוב לדלפק. ואז
היא הגיעה, ואיך שהיא נכנסה, ההמולה הרגילה של הדיבורים וחריקת
השולחנות בקפיטריה השתנתה - אני בטוחה באלפיים אחוז.
זה היה כאילו איך שהיא נכנסה, כולם השתתקו והקשיבו אך ורק לה,
וגם המוכרת הרכינה קצת את הראש, כדי שהיא לא תצטרך להסתכל עליה
ישירות. וכולם היטו אוזן, והקשיבו למילים שהיא אמרה, כמעט
בלחש.
"אני רוצה קפוצ'ינו עם שתי כפיות סוכר, בבקשה." ואז היא השתעלה
מן שיעול קטנטן, כאילו כדי שהבנים המופרעים בקצה של הקפיטריה
ישימו לב שהיא שם, וישתקו גם כן.
המוכרת הניחה את הקפוצ'ינו על הדוכן, מאוד לא בזהירות, ושפכה
על היפה ההיא קצת קפוצ'ינו.
"אוי, אני מצטערת... אני כבר אלך להביא לך משהו לנגב..."
"לא, לא צריך, זה לא נורא, באמת שלא... תודה."
כמעט בכיתי מרוב אושר, כאילו אני היא זו שגידלה אותה כל-כך
טוב, עד שהנימוסים שלה הפכו למושלמים כל-כך, כאילו אני לימדתי
אותה ללכת כך, כאילו היא רק מרחפת, ואינה נוגעת כלל ברצפה.
אחר-כך היא הלכה והתיישבה על שתי חברות שלה שכל הזמן פטפטו,
ואני לא הבנתי איך זה שהן לא מודות עכשיו לאלוהים על המזל שהוא
העניק להן, להיות חברות שלה.
רונה בהתה בי, וכנראה שמה לב למבט המזוגג על פניי.
לא היה לי אכפת, רק רציתי להיות שם, לידה, לשבת בשולחן שלה,
לצחקק כמו כל בנות המזל ההן, ופשוט להיות כמוה, כמה שרק אפשר.
אבל האמת מרה, ורחוקה מהמציאות.
זה נכון, יש לי שיער חום בהיר כמו שלה, ואפילו עיניים יפות שהן
קצת ירוקות מסביב, ואימא תמיד אומרת שהן בצורה של שקד. יש לי
גם אף קטנטן ואולי אפילו קצת סולד, לא גדול ולא קטן. הטיפול
האורטודנטי שלי תיכף מסתיים, ויורידו לי את הפלטה, ואז גם
השיניים שלי יהיו יפות כמו שלה. אולי. בעצם, אני יכולה להתערב
אתכם שלא.
אבל ההבדל הוא עצום, ואין, לצערי, אפילו טיפת דמיון אחת
בינינו.
החיים שלי ושלה שונים כל-כך שזה פשוט לא ייאמן. וזה עצוב לי
שאני לא כמוה. באמת שזה עצוב לי. הייתי רוצה להיות בדיוק אותו
דבר.
באמת.
באמת באמת.