[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שם בדוי
/
סיפור ללא מוסר השכל

לפני שנים רבות רבות חיה לה ממלכה רחוקה
ובממלכה גרו בנועם ושלווה יחסיים מלך ומלכה
המלכה הייתה ביישנית עד עמקי נשמתה והמלך היה שעיר.
יום כתום אחד התעורר בנם של המלך והמלכה המוערצים כשהוא מגלה
כי זנב החל צומח מישבנו
בהתחלה הוא חש במין בליטה בעכוזו אך עד ארוחת העשר בליטה זו
הספיקה להתארך לאורך של כעשרה סנטימטרים
שפם שחור כיסה את הזנב שבעת שקיעת החמה הגיע כבר לגודל בלתי
ניתן להתעלמות של מחצית המטר
בא המלך השעיר לבנו הצעיר והצהיר כי אין זה סביר כך בסתם יום
בהיר זנב להצמיח! והבהיר כי יש אותו להסיר, ומיד!
המלכה התמימה, ראתה מהומה, לא אמרה מאומה, רק נהייתה אדומה.
הבן התעצבן שהמצב מתחרבן ועזב את הקן.
בדרך פגש בקשיש מרתיע בעל גלימה אפורה סבוכה וזקן ישן ומאובק
אפוף כוכבים, הקשיש פנה עליו ואמר:
"אנא עזור לאדם מבוגר לקושש קצת עצים לקראת הלילה הקר, ובתמורה
אעניק לך קורת גג ומקום חם ללון בו ככל שיהיה לך צורך"
הנער השיב ברוגזה: "הייתי עוזר לך גם ללא תגמול", ואז הוסיף
בחלוציות: "אבל לא נראה שזה יזיק"
נסיך הבוהידים ליקט ואסף קרשים לרוב שאותם הצית הקשיש בביתו
כבמעשה כישוף.
ישבו הילד והקשיש אל מול האח והסב החל מספר: "אני לא מבין מה
קרה לי, בעבר הייתי קוטף גזעים על ימין ועל שמאל.
לא היה גזע בממלכה שלא נרתע לשמע שמי.
הייתי גודע יערות שלמים וחוטב את כל העצים שבהם לנסורת.
אכן כן, עד לא מזמן הייתי בחור גזעי ממש"
הילד לא יכל לשאת עוד רגע בודד לנוכח ההערות הגזעניות שנפלטו
מפיו הרוטט בשצף קצף ונרדם.
למחרת בבוקר התעורר הילד לגלות שהזקן איננו זקן עוד כי אם
זקנה,
וגם זקנה זו אינה זקנה אלא צעירה יפת מראה בעלת שיער תכלת עמוק
מרהיב ועינים בלונדיניות גולשות שכמותן לא ראה מעודו.
גימגם הנער לעבר הזקן
"איך עשית את זה?", ציחקק הזקן בקול נשי חורק "עשיתי מה?",
"כיצד זה הפכת מזקן שובב לעלמת חן?" השיב הנער בחן,
"וכי למה תחשוב כי אני אותו בחור זקן וחביב שהינך מכיר?"
תחקרה הילדה שאולי איננה כלל הזקן. "למה לא?" התחמק הצעיר
בפיקחותו כרבה מהמלכודת שהוצבה בפניו.
"ככה לא!" אמרה הילדה ונכמרו פניה כי הבינה שזה עתה מעדה
בלשונה.
"בסדר" התוודתה, "מגיעה לך משאלה אחת על שהבסת אותי בהסתערות
מוחין זו, מה היא תהיה?"
"ובכן" התפעם נסיך הבוהידים העליזים
"זה זמן מה שהנני מוטרד מזנב זה שצמח בעכוזי ואינו הולם יפה את
שאר גופי, האם תוכלי במטותא ממך לעזור לי בנידון?"
"וודאי" השיבה הילדה, הוציא אבן מנרתיקה, והטיחה אותה בראש
העלם שהפך בן רגע לקופיף מתוק בעל זנב הולם.
"אאאאאאההההה אאאאאאוווווווו אאאאאאאאאיייייייייי
אאאאאאאאאאאאאההההההההההה אאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעע
אאאאאאאוווווווווו אאאאייייייעעעעעעעחחחחחח אאאאאאאהההההההההה
אאאאאאאווווהההההה אאאאאאההההההההוווווווייייייי
אאאאאאוווווווהההההה אאאאאאאאווווווווווווווו
אאאאאאאאאהההההההההוווווו אאאאאאאאווווווווווו
אאאאאאאההההההההההההה
אאאאאאאווווווווווווקקקקק אאאאאאאאאאאאוווווווווקקקקקקק
אאאאאאאאאאאיייייייייייקקקקקקקקק"
צעק הקופון בבהלה מתמשכת במהלך שלוש שורות לפחות
"הכל בסדר?" תמהה הכוסית,
"אוווק" השיב הקופיף במבט עגל, "מצטערת, אני לא יכולה להבין מה
אתה רוצה ממני בצורה כזאת" הסבירה הכונפה המהממת.
"א א אולי,
אולי, אולי" גמגם קופיקו והמשיך ברוגע שליו "אולי תסבירי לי את
מה שניסיתי להבין כבר ממזמן! מי את ואיך את קשורה לזקן
ההמום".
"אז למה לא שאלת" חשבה בקול רם וביערה: "אני אחותו הצולעת של
אותו זקן שברירי,
אני קשורה אליו באמצעות סיבי ברזל שסובב סבבינו הענק הרשע אוג,
והוא גם אותו יצור שהימם את אחי ואנס אותי"
"נכמר ליבו של הנער
כששמע את הסיפור המזוויע ועם זאת עצוב שסיפרה אותה בחורה לבבית
אך פירחונית והוא החליט לצאת למסע נקם בעקבות אותו יצור אוגי
אגדתי"
התפאר הקופיף בגבורה ששכח לרגע שכבר איננו נער יותר.
יצאו אל היער, הקוף הזריז ועורמתו, כשברשותם זנב והרבה אומץ
לב.
ציפור רעבה שעברה בסביבה חשבה - אולי אקבל נדבה?
פנתה הציפור אל הקוף השיכור, שהגיב בתפארת כשעלה לצמרת, בננות
הוריד אותה להסעיד, ואחרי שאכלה, אותה הוא בלע.
קיפי שלנו קיפץ בין עצים מפתם כל קורבן עד לחוסר אונים , קופץ
על טרפו וממשיך בדרכו.
בין אבנים קוצים ודרדר נתקל הוא פתאום במראה נהדר, יצור לא
מוכר שחציו אדם וחציו מצויר.
הקופיף השתולל והחל להקיף את אותו אדם מכל כיווניו, רק בכדי
לראות שמכל זווית הוא עודו חציו אדם וחציו מצויר,
אך מצויר בקפידה, כה בקפידה עד כי לפעמים נדמה היה שהחלק
המצויר הוא האמיתי והאמיתי חיוור לעומתו
"אני הוא אוב משרתו הנאמן של אוג המרושע"
אמר לפתע חציו המצויר של אותו יצור, "האם אתה, גוש פרווה קטן,
הגעת להתמודד עם אוג הגדול?" שאל החלק הממשי בגופו.
"ווווווואאאאאאארררררררררחחחחחחחחההההההה" הגיב אותו קופיף
נבוב כשלפתע חש מכה קלה על הראש .
הדבר הבא שאותו ראה אותו קופיף היה מאורה גדולה מכוסה טחב.
"שלום, שלום! אני מבין שרצית לראות אותי עכברוש מצחין חולה
צרעת"
הדהד ברחבי המאורה קולו הרועם של הקופיף כאשר ראה עכברוש מצחין
חולה צרעת מתקרב לעברו.
"לא אני הוא שרציתי לראות אותך, כי אם אתה רצית לראות אותי
קופיף חולה כלבת,
שהלא אני הוא אוג הגדול והאיום" צייץ העכבר ונשך את הקוף שנדבק
במחלה והחל לפרפר כחולה כלבת.
הקופיף פרץ בריצה מטורפת בעקבות אותו עכבר שהתרחק לכאורה ללא
כל מאמץ עד שלפתע חש כאב עז בעכוזו.
זנבו היה קשור בחוט ארוך שהשתרע למרחקים ומנע ממנו להתקדם
פסיעה נוספת.
הקופיף החל ממרר על חייו העגומים "למה? למה דווקא לי חייב
לקרות כל החרא הזה?
הכל בגלל הזנב, הוא זה שהוציא אותי מהבית, הפך אותי לקוף, הביא
אותי לכאן, ומונע ממני לזוז ברגע זה.
כל מה שאני מנסה לעשות לא מצליח ורק נהפך ליותר גרוע, חיי אינם
חיים.
לו רק יכולתי לשנות את הכל"
העכבר לא יכול היה לשמוע עוד את מרמורי הקוף ולחש "די, די,
תרגע. בוא נלך להכין מרק ביחד",
הקוף הרועד נרגע מעט ושאל בלאט "מ מ מר מרק?",
"כן, שב, תנוח, אני אלך להכין לנו מרקוף טוב".
ניחוח הירקות במים הרותחים החל לעלות באף הקופי.
העכבר המצוי התקרב לעברו ולחץ על כפתור, לפתע נשמע "קלינג"
מתכתי במרחקים והחבל הקשור לקוף החל נמתח במהירות.
הקוף השתולל וניסה להיאחז בכל דבר שהוא אך הוא נגרר נגד רצונו
ברעש צורם דרך פיתולים
ומנהרות כשלבסוף מצא את עצמו תלוי בגובה ארבעה מטרים שמונים
ותשע סנטימטרים ושני מילימטרים מעל קערת מרק רותח.
הקוף מירר בבכי "לו רק הייתי מקשיב לאבא שלי" בדיוק כשנקטע
החבל שהחזיק אותו.
הוא נפל לקדרה שהחשיכה כאשר מכסה סגר עליה, הקופיף השתולל
והשתולל, מנסה לצאת מהסיר ולנשום קצת אוויר.
מפאניקה נוראית, עבר מצב רוחו של הקופיף לנעים ונינוח. החום
הנוראי של המים נהפך לחמים ונעים, והעלטה הוחלפה באור לבן
מרוחק.
הוא החל לטפס לכיוון האור כשלפתע מעד והחל לצלול בנפילה אין
סופית מתכנסת חזרה לעבר גופו שהיה עתה מחוץ לסיר מונשם
בהיסטריות על ידי אותו עכבר חולני.
לאחר שראה העכבר שהקופיף חוזר לעצמו הוא פנה אליו ושאל תוך כדי
התנשפות:
"מה, מה זה היה, מה אמרת? אבא שלך הזהיר אותך שזה עומד לקרות
לך?!"
קופיקו השתעל והוציא חתיכת תפוח מהפה, התנשם קצת ואמר: "כן...
בערך... הוא בסך הכל הורה לי להסיר את זנבי"
"וואו!" התפעל העכבר, "אם תוכיח לי שאביך באמת אדם כה נבון אני
אבטל את הכישוף שהוטל עליך" הבטיח העכבר ושילח את הקופיפון
לחופשי.
שב קופיפו לארמונו, להוריו, לזרועותיהם הפתוחות. אך אבוי, הם
לא הכירו בו כבנם עוד, והטבח המלכותי החל רודף אחריו.
"אללי, אללי", בכה קופיפו "אינכם מזהים את בנכם יחידכם אשר
אהבתם?".
לשמע קולו הבכייני של קופיפו מתחה אמו הביישנית את אוזניה,
ורצה אליו בדמעות זולגות,
"אכן זה אתה, בני אהובי, הכיצד לא זיהיתי את המבט בעיניך? הרוח
בפניך? הזנב בין רגליך?
התביישה בעצמה האם ונהייתה אדומה מתמיד
לאן נעלמת לי קופיפקו שלי?"
לגלג האב הכביר על ההתרגשנות המיותרת של המלכה קלברלה
בריצה מהירה רץ הקופיף
להוריו יקיריו, אהבה להרעיף
לאחר כל החיבוקים והדיבורים והצעקות והנשיקות קופו כבר לא ידע
אם הוא שמח או עצוב, אהוב או שנוא, בודד או מתגעגע, קופיף או
אדם, בר מזל או פליט גורל, מבולבל או מתלבט, טיפש או שהוא סתם
חושב יותר מדי. הוא ידע שיש רק דבר אחד שהוא יכול להיות בטוח
בו וזה שיש רק דבר אחד שהוא יכול להיות בטוח בו, וזה שיש דבר
אחד שהוא יכול להיות בטוח בו נסך בו תחושת חמימות, אבל לא
מהסוג של חמימות שנסכה בו קדרת המרק אלא נעימה יותר.
המחשבות על קדרת המרק החזירו את פיפקי מארץ חיות הצמר גפן
הכחולות (פרט לפילים, שהיו בצבע תכלת כהה, וכנראה היו עשויים
כותנה) למציאות.
הבן האובד עצות החל לשפוך את כל מה שהוא החזיק בבטן בפני הוריו
המזועזעים.
הוא התנצל, ניקה אחריו, והחל לספר להם את כל מה שהתרחש עד אותו
היום.
כעבור שבוע הוא נשבר והגיע למסקנה שהוריו כנראה לעולם לא יהיו
מסוגלים לקלוט ולו שמץ של מושג בהיר ממושג כה נהיר כמו המפץ
הגדול ולכן החליט להתרכז רק במאורעות החשובים שהתרחשו.
מתוך המאורעות החשובים הוא ליקט רק את אלו שהיתה להם נגיעה
כלשהי אליו, והתרחשו בימים האחרונים.
מתוכם הוא החליט לספר רק על האירועים שהוא גם היה מודע להם.
לאחר הבחנה מדוקדקת זו, היה עדיין מספיק חומר בשביל לספר
ולספר...
קלברלה, המלך ואבי העולל (רק לא מזמן גילה הקופיף כי למעשה
המלך ואביו הם אנשים שונים {שכן המלך האמיתי נהרג וכך זכה אביו
לתואר המלך [מה שאומר שבעצם המלך לא האזין כלל, רק אבי העולל
(שהוא במקרה גם המלך {בחסד ולא בזכות})(אני מקווה שהקורא הנבון
הסתדר עם מגוון הסוגריים שהחל מעט לחזור על עצמו לאחרונה
{כתוצאה מחוסר גיוון במקלדת} ולא יחשוב {חלילה וחס} שהטקסט
מסורבל {או סתם קשה לקריאה} כתוצאה מכך {שהסוגריים חוזרות על
עצמן} אלא יבין את הטקסט בנהירות {ואם הטקסט כן נראה מעט
מסורבל, אנא ממך [קורא יקר] אל תתן לזה לקבוע את דעתך על מלוא
היצירה [תודה]})]}) ישבו והקשיבו בקשב קשביים
התלהם המלך הזועם ואיים לפניהם כי העכבר ישלם.
יצאו אל היער, המלך, המלכה, והנסיך והחלו בחיפושיהם אחר מחילת
העכבר.
הנסיך הדריך אותם לפי זכרונו
המלכה דאגה לשלומם ולניקיונם בדרך
המלך דאג להם למזון ולהגנה
ואל היער לימד אותם את דרכי היער ואת סודותיו
כך בעזרת עזרה הדדית הצליחו לבסוף לאתר את חולדונצ'יק הרשע
בעודם נכנסים לטירתו, אוג הערום היה באמצע מעשה מביש של גננות
(לא בדיוק אבל בערך)
הוא הבחין בהם ואף על פי כן המשיך לגונן על עצמו:
"לא התכוונתי לפגוע בשערה מעשרות שערות זנבו של הקוף האומלל"
תוקפנותו חזרה אליו יחד עם מעיל הפרווה שהחל לובש:
"עכשיו שאתה כאן, הו מלך אדיר, בקשה לי אליך.
אם תוכיח לי את חוכמתך הרבה, תקבל את בנך כילד אנושי חזרה.
והנה משימתך - עליך להגיע לכאן מחר כאשר אינך ערום ואינך לבוש,
לא ביום ולא בלילה, לא רכוב ולא הולך ועם סכום נכבד של שוחד"
המלכה נראתה אומללה בשמו של בעלה.
למחרת בצהרי היום ניתן היה לראות ביער את המראה המגוחך של איש
מלכות מכוסה רשת דייגים מקפץ על רגל אחת כשבידו אוחז הוא בעד
חצי המלכות.
כך התקדם לו לאיטו אך מחזה נורא נפער מול עיניו התשושות
לכשהגיע.
גופתו הקרועה לקרעים קרעים של רושי עכברושי הונחה בכניסה לאולם
האורחים.
"לא יכולתי להחזיק מעמד עוד זמן רב" התנצלה המלכה
"פחדתי שיש לו מחלות" תירצה
באותו רגע יצאה עננת ניצוצות מאובקת מגופתו של העכבר והחלה
לאפוף את הקופיף שהחל נרתע ומשתולל.
אך אט אט החל נרגע בהריחו את ריח האבקה המסמם
האבקה נצמדה לעורו של הקוף שהפך בן רגע, כבמטה קסמים לקוף
נוצץ.
השלישייה המלכותית נראתה כמרוצה מהמצב החדש.
לאחר מכן הלכו אל היער, אל העצים ואל האבנים ופגשו במשפחה
העליזה
"דבר אל העצים ואל האבנים" ציווה המלך, והסביר: "ספר לנו היכן
נמצא - קשיש חוטב עצים, נערה בעלת מבט קסום, ומשרת מצוייר"

אחרית דבר: אלים כידוע נשברים מהר תחת הלחץ שיוצרים מלכים,
ובמיוחד מלכים כבדים
הקשיש מונה להיות הגנן המלכותי והוא מגנן עבור כל אחד מבני
המשפחה המלכותית
הנערה הפכה להיות למטפלת צמודה לקופיף ולאחר מכן נישאו והם
מנהלים רפובליקת בננות למופת
והמשרת נשאר וישאר (שכן שנותיו של אדם מצוייר רבות לאין ערוך)
למשרת המשפחה המלכותית (שעם השנים החלה יותר ויותר להראות
כפינת ליטוף)
והמלך והמלכה ישנים יחדיו שנת נצחים בקרקעית אגם מחוץ לחלונו
של נסיך הבוהידים החדש.

       סוף.


ולמה אני מספר כל זאת לך?
מאחר והחלטתי לכתוב קובץ טקסט שגודלו יהיה זהה לגודלו של קובץ
WORD 2002 ריק מתוכן.
(גודל של כ10,752 בתים)
כמובן שהגודל של הקובץ כולל את תוספת ההסבר, מה שאומר שאולי שם
במיקרוסופט התלהבו קצת יתר על המידה בתוכנה שלהם, כאשר מסמך
ריק מסוגל להתחלף במסמך המכיל כזו כמות של תוכן...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם הייתי
שחצנית,
היום אני
מושלמת!


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/05 2:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שם בדוי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה