בלב מישור השממה,
     בלב מדבר הדממה,
ניצב אדם של אסבסט,
     כעמוד שחור ובולט,
אשר לא זע ולא נע,
     אחד אשר בקיום זנה,
עורו המחוספס והקשה,
     לרגשות לחדור אינו מרשה,
ובפנים חלול וריק,
     אין אשר את צרכיו יספק,
לליבו האפל וקר,
     אף דבר אינו יקר,
כמו עופרת יצוקה,
     לא יגל אותות מצוקה,
והריקבון אשר בו שורר,
     רגשי חמלה לא מעורר,
ורק ינצור את הבדד,
     הזכות אשר לעצמו חמד,
כמו מן העולם נותק,
     ליבו הקר והמבותק,
כי רק אותות הזמן יגלו,
     את חייו אשר כלו