אני החדשה באה לבקר מחר אצלנו. ואני, אני מתרגשת כאילו אנחנו
דומות.
אני החדשה בוודאי תביא לי מתנות. ותגיד שהיא ואני,
היינו יכולות להיות חברות, דווקא היינו יכולות להיות.
השיער שלה
יהיה משוך אחורה
ותלתל בודד יקפוץ מאחורי האוזן
והמילים
יהיה להן ניגון עדין, קסום. והעיניים ינגנו גם הן.
היא, אני החדשה,
תצביע על הקורבן
ועיניה
ישתוקקו
להסגיר אותי לידיים זרות
ולעיניים משתוממות, צרות.
והיא תתפוס בי
בציפורניים משוחות לכה בקפידה
ובחיוך שובה לב
ואני אאבד את עצמי לדעת
לאור הזרקורים הכחולים, המאשימים, המעוורים, שבעיניים שלה.

מה נשאר ממך
עכשיו? רק שפתיים, ממלמלות שאת מצטערת
שאת כזאת-לא כזאת.
אין מה לעשות.

אני החדשה חוזרת במונית
והנהג מעביר לה עודף בידיים מחוספסות
וממחטה מנוקדת
כשהיא מתחילה לבכות
והכתפיים שלה רועדות
כאילו רק עכשיו התחילה באמת לראות.
"סע אחרי המטורפת הזאת", היא מייבבת לו, ואני, בהליכתי
החרישית, נדרסת מתחת לגלגלים שלו
והעיניים שלה כעת הן כמו זוג גחלים סגולים ונוצצים
והעיניים החשוכות שלי נעצמות.