גשם ניתך על אדמת הנגב היבשה
והיא מסרבת לו,
נותנת למיים החיים רק להחליק על פניה,
לא מכניסה אותם פנימה.
ונעלייך השחורות והכבדות
שוקעות בבוץ הקר הזה,
מתבוססות בסירובה העיקש של האדמה
לחיות ולאהוב.
וגם אתה,
אדם (מתחת למדים ומבעד לאדישות),
מסרב לי,
נותן לי רק להחליק על פניך,
לזרום על המעיל הצבאי,
כמו הגשם,
ולא לחלחל אל הלב החם,
האנושי עדיין.
הבד הירוק, הדהוי,
לא יגן עלינו מרוחות המדבר המקפיאות,
לא יאטום אותנו מהכאב החד
שבריקנות חיינו בתוך הגדרות.
כשאני מעבירה ברפרוף יד קרה
על גדם תלתליך (שמשון אומלל שלי),
מבזיקה בי שמחה קטנה ומטופשת -
את שערי הכלוא בגומייה שחורה,
אני משחררת כל לילה,
לפני השינה.
אתה חייל.
אני חיילת.
הלוואי ויבוא יום וניפגש,
כבני אדם,
ורעמת תלתליך
תסתיר מעיני
את השמש התל אביבית הסמיכה. |