אותו בחור, רגיל וממוצע היה חובב שוקולד לבן מסוג מאוד מסוים,
ניתן לאמר יוקרתי. קשה להאמין שתזכה לסירוב כשתציע לו משולש או
שתיים מאותו שוקולד. גם אם לא חשק בשוקולד או בדבר מתיקה אחר
כלל וכלל, מראה השוקולד או אולי ריחו שינה את דעתו. אך יום אחד
הוא סירב.
אחד ממכריו הציע לו משולש והוא סירב בנימוס.
זו היתה תעלומה המחייבת חקירה. אזרתי עוז וניגשתי לבחור.
נראה היה כי הוא אינו שש לדבר בתחילה על הנושא אך ככל שעברו
הדקות נעשה העניין פשוט יותר  וסיפורו המעניין נפרש למולי.
הבחור היה מוכן להשבע כי הסירוב הוא לא על רקע אישי ושאותו
שוקולד נותר הטעים מכולם. מוטב שפשוט אפרט בפניכם את שסיפר
לי.
"לא קיים עוד שוקולד כזה, התחושה שהוא גורם... וואוו.
זה היה בשעות הצהריים, נמנמתי לי על הספה מול הטלויזיה שבאותה
שעה נחה לה על ערוץ הילדים. הגמד מהטלויזיה התחיל לעשות
פרצופים מוזרים ולקפוץ תוך כדי כך. הוא נראה מרוגז ועשה כאילו
הוא מרביץ למסך או למצלמה שכאילו מצלמת אותו. הוא סיקרן אותי
והגברתי את הווליום לשמוע מה פשר צעקותיו. הדבר היחיד שנשמע
מהטלויזיה היו קריאות בשמי הפרטי. הגמד קרא בשמי ! כמובן חשבתי
שאני הוזה ובתנועה מהירה החלשתי את הקריאות האלו. הגמד המשיך
לקפץ ולאחר מס' דקות עיוות את פרצופו, הרים גרזן אימתני ובמכה
חדה ניפץ את מסך הטלויזיה שלי. מטח זגוגיות ניתח בחדר ובקפיצה
קלה נעמד מולי הגמד מהטלויזיה.
הגמד היה שונה מאוד ממה שדמיוני תמיד צייר לי. הוא לא היה
מיניאטורי כ"כ. גובהו היה בערך 40 ס"מ, לבוש בסרבל עבודה כחול
וידיו השחורות נראו כשל עובד מוסך.
הוא נעץ בי מבט ארוך ואז, בלי לאמר מילה כחכך בגרונו ואסף רוק
בפיו. לא הספקתי לקלוט מה קורה סביבי כשהרגשתי את הרטיבות
הסמיכה נוזלת מתוך עיני במורד אפי.
בחמת זעם התרוממתי ותפסתי את הגמד. אחזתי אותו בחוזקה, בשתי
ידיי, כגבר רעב האוחז בלאפה עם בשר. קירבתי אותו לפניי ואמרתי
לו - "נראה אותך גבר, תירק עוד פעם". בעוד הגמד מכחכך בגרונו
שוב הרחקתי אותו ממני ושאלתי אותו לרצונו.
"אני בז לך", ענה הגמד. לא יכולתי שלא לחייך למשמע קולו
המצפצף. "אל תצחק", הוא התפתל בין ידיי וניסה לנשוך אותי.
"למה אתה בז לי?", שאלתי. "הם שם ציפו ממך ליותר" ענה לי, מנסה
לשוות לקולו צליל אחר, ללא הצלחה.
"מי זה הם , איפה זה שם ועל מה לעזאזל אתה מדבר, גמד", שאלתי
בכעס.
"אני מבקש ממך יפה, אל תקרא לי כך, שמי הוא מר דורף. אני לא
אסבול התנהגות כזאת, הנח אותי מייד, אתה מוחץ אותי."
לפתע התחוור לי מה קורה מסביבי. אני יושב בחדרי ומדבר עם
גמד?!, לא סתם גמד, אלא גמד שהגיח מהטלויזיה ע"י כך ששבר אותה
במכת גרזן. וואוו, גדול, איזה סטלה, אף אחד לא יאמין לי.
"תגיד", הגמד קטע את מחשבותיי "אתה מקשיב לי או מה?",
"כן גבר, אני פה, מצטער על היחס המבזה. תרצה לשתות משהו?"
הצעתי.
"כן, תביא מהמטבח מים קרים ותרכיז מיץ עסיס אננס. תכין את המיץ
מולי, אני רוצה לראות - אני אוהב מתוק."
לאחר מספר דקות ישב הגמד לידי, לוגם מיץ מתוך כוס טקילה הגדולה
מראשו ומכרסם בייגלעך ענק. "נו אז מי שלח אותך?", פניתי אל
הגמד הבולס. "הם" הצביע למעלה, "החבר'ה מההשגחה".
"מי?" שאלתי. "לא משנה, אתה לא צריך לדעת. מה שאתה צריך להבין
זה שחבל עליך. החבר'ה במקום שבאתי ממנו לא מוכנים לתת לך להרוס
ככה את חייך".
"מה ? אני הורס את חיי ?". "כן חמוד, אני יודע עליך הכל ואתה
לא בדרך".
לבי פעם בחוזקה, הורס את חיי ? איך ? אני ? אמנם החיים שלי לא
משהו משהו אבל עדיין לא נראה לי שעשיתי משהו נוראי. הדרכתי
בתנועת נוער, שירתתי שירות קרבי, נרשמתי לא מזמן ללימודי
משפטים באוניברסיטה. אני שרק התחלתי לבנות את חיי, הורס אותם ?
לא הבנתי מה הגמד רוצה ממני.
"אדון גמד, הגעת לי מתוך איזה סרט מצויר. לאיזה סרט אתה רוצה
להכניס אותי ? אהה ? יא גמד".
"תקשיב לי טוב, אני הזהרתי אותך לא לקרוא לי כך, נכון? אתה
מתעקש להתנהג כמו איזה טמבל, הדיבור הזה לא מתאים אז כנראה
עדיף שאני אעזוב אותך פה". הגמד הסתובב, קפץ מהספה, התגלגל שני
גלגולים על השטיח והתרחק ממני בכיוון הטלויזיה.
"חכה רגע, מר דורף, אם אתה מתכוון לכך שג'וינט פה ג'וינט שם זה
להרוס את החיים, אז חייהם של כל חבריי הרוסים ובאמת לא אכפת לי
להגיע למקום אליו מגיעים כל אותם הרוסים - אפגוש שם את כל
ידידי."
הגמד פרץ בצחוק מתגלגל ונראה היה כי הוא לא מסוגל להפסיק. "חה
חה חה, אתה משהו מיוחד", המשיך לצחוק,"הזהירו אותי מפני הפגישה
איתך, וואוו, אתה באמת משהו מיוחד. זה היה אחד הדברים המצחיקים
ששמעתי. קנאביס הורס את החיים, אתה משהו מיוחד, שתדע לך - משהו
מיוחד.
אתה הורס את חייך בגלל השוקולד, לא בגלל שום דבר אחר.
"שוקולד? מה אתה רוצה, תגיד, בלבלת אותי לגמרי".
"אני אשאל אותך שאלה כזאת, אבל תבטיח להיות כנה איתי. מתי
לאחרונה הרגשת הכי טוב עם עצמך? מתי חשת אושר?"
"אושר?", הבטתי בגמד והוא הנהן בציפיה."אתה יודע מה זה אושר,
נכון?"
"בטח", עניתי למרות שכנראה ידעתי את פירוש המילה במילון ותו
לו.
"תן איזה רגע לחשוב. מממ, אולי לפני שבועיים". קלעתי סל בשנייה
האחרונה והייתי מבסוט מזה איזה יומיים. מייד הגמד שלף מהסרבל
שלו מעין מיני מחשבון והתחיל לשחק בו.
"לפני שבועיים הגעת לחמש בסולם אלטמן", פלט בקצרה.
"על מה אתה מדבר?", לא הבנתי כלום.
"אושר נמדד בסולם אלטמן, משתיים, אושר בסיסי ועד לשלוש עשרה,
רמת האושר הגבוהה ביותר",
"מה? מאיפה אתה יודע בכלל על המשחק הזה?"
"אני יודע הרבה דברים", ענה הגמד וקרץ קריצה שעצבנה אותי עוד
יותר.
הגמד המשיך לשחק במיני מחשב שלו "בפעם האחרונה שעשית ביד הגעת
לשלוש וחצי בסולם אלטמן וכשעשית סקס עם חברה שלך הגעת ל 6.4."
"וואוו, זה כבר חדירה לפרטיות וחוץ מזה חיי האהבה שלי נהדרים,
כך שאני לא צריך לספק את עצמי לבד, יש לי חברה שעושה אחלה
עבודה".
הגמד פרץ שוב בצחוק "אתה משהו מיוחד, כבר אמרתי לך? משהו
מיוחד".
בשלב הזה הסטלה הזו נהיתה כבר ממש מעצבנת. תפסתי את מר דורף
וחטפתי מידיו את המחשבון הקטנטן. ניסיתי לראות מה רשום בצג
הקטנטן אך הגמד התעשת מהר וקפץ לי על הרגל."השב לי מייד את
מעבד הנתונים שלי", צווח. הכאב שגרמו שיניו הקטנות אך החדות
לקטנה מאצבעות רגלי גרמו לי לעזוב את המחשבון מייד.
"לא היית צריך לנשוך אותי" התעצבנתי." אני יכול למעוך אותך
בלי שום בעיה",  אמרתי. " לא היית צריך לגעת במעבד, אתה לא
מבין כמה כוח היה בידיך, כמו שאינך מבין שאני מסוגל למעוך את
חייך ברגע זה. הגעתי לפה בשביל לעזור לך אז למען השם, חדל
מהמשחקים ותתחיל להקשיב לי.
שיא האושר בחייך עד לגיל שש הוא בחמישי ביוני 83', בגן ורדה,
שם נבחרת למלך החדר. הגעת לכמעט תשע בסולם אלטמן - 8.8.
בגיל 14 מופיעה לי פה הנשיקה הראשונה שלך. רמת האושר שלך היתה
כה גדולה עד שבדרך חזרה לביתך נפלת מאופניך והחיוך הענק לא ירד
מפניך -  אחד עשרה בסולם אלטמן".
ישבתי מול הגמד בשוק טוטאלי. לא הצלחתי לזוז. כל פרט שהופיע
בחתיכת הפלסטיק המצפצפת שלו היה אמיתי.
"אני מוכרח לציין כי זו פתיחה לא רעה בכלל", אמר הגמד "אך מכאן
מתחילה הצרה. שיא האושר אליו הגעת נקבע לפני חמש שנים - 8.3
ונחש באילו נסיבות" הגמד נעץ בי מבט חד ומייד המשיך: "מאכילת
שוקולד! אתה קולט? מאכילת שוקולד!"
נותרתי המום, לא ידעתי מה לחשוב. הגמד לא נתן לי מנוח, "הגעת
כבר בגיל 14 לרמה גבוהה מאוד וידוע שאדם בוגר מעלה את  שיאו
מימי נערותו בלפחות 2 שלבים. ציפו ממך ליותר ובגלל זה שלחו
אותי. משהו לא דופק פה כשורה. במהלך השנים האחרונות ירדת במס'
שלבים וזה לא אמור להיות ככה. חראם עליך גבר".
הייתי כ"כ מבולבל. הגמד דיבר בכזו התלהבות וניכר בו הרצון
לעזור לי אבל זה עדיין נראה לי מוזר שגמד מלוכלך, ששבר לי את
הטלויזיה ידון איתי על חיי.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב", מר דורף קטע את מחשבותיי "מאז שטעמת
את השוקולד הזה הדרך להשגת האושר התארכה פלאים. עליך להזהר
מהשוקולד הזה אם אתה רוצה לשוב להנות מהנאות החיים האחרות. יש
כמה שטוענים שאתה מסוגל לשבור את האלטמן הזה ולהגיע גבוה
יותר".
"אני?", יצא מפי צליל לא ברור. "כן, אתה", ענה ולגם מכוס המיץ
הענקית שלו.
"אתה טוען שבכך שאפסיק לעשות את מה שעושה לי כיף אהיה מאושר?"
"אסביר לך בקצרה, ידידי" נאנח הגמד והניח את כוס הטקילה בצד.
"בשנים האחרונות לא נחשפת כלל  להנאות החיים הסובבות אותך.
מאוד קל להקשר למקור אושר כזה. הוא תמיד שם בשבילך, לעולם לא
יקשה עליך, תמיד אותו טעם מתוק, ללא שום קושי. לעולם לא ידרוש
ממך משהו או יגרום לך מאמץ אך דע לך, דרך זו היא אשליה. בצבא
בטח אמרו לך ש"קשה זה טוב", משפט מטופש אבל יש בו מן האמת.
בגיל 14 היית בעננים כי טיפסת לשם לבד. אף אחד לא לקח אותך
טרמפ. אתה זוכר את ההרגשה שחשת דקה לפני אותה נשיקה?
את אותה תחושה שלוש שניות לפני הנשיקה?  התגברת על אותו פחד
ובחרת בדרך הפחות קלה ובזכות זה נהנית מאותה תחושה.
עליך למצוא מקור אושר שאיתו תוכל להתפתח ולא אחד כזה שההתחלה
היא שיא המוביל לירידה. לפני כמה שנים טובות ביקרתי איזה בחור
אנגלי שהמחשבים שלנו הראו שחראם עליו והצעתי לו להפסיק עם
ביסקוויטים ולנסות משהו אחר. הוא ניסה את הפסנתר של אחותו
והעולם רק הרוויח. הוא עשה אחלה מוסיקה ונהנה מכל רגע עד שבא
איזה מישהו שהתעצבן עליו שהוא מטיף לשלום עולמי וירה בו, אבל
מילא, העולם לא מושלם".
דבריו נשמעו די הגיונים ובפעם הראשונה שמתי לב שהגמד הזה היה
די חמוד. הוא ניסה לשמור על ארשת מרוחקת, מחוספסת כזו אבל החום
הרב שהיה בו וקולו המצחיק גרמו לי לרצות לשחק איתו כאילו היה
חיית מחמד אהובה. דבריו נכנסו לראשי ואני אחד מאלה שלוקח לו
זמן לעכל אז לא ידעתי כ"כ מה להגיד."אבל, אבל אני אוהב את
השוקולד הזה" מלמלתי.
"אני יודע שאתה רוצה לשבור את אלטמן", המשיך הגמד, "החיים הם
לא פיקניק אבל הם לא רחוקים מזה, תזכור את זה"
הוא הרים מהשטיח גרזן קטן שעד לרגע זה לא הבחנתי בו והניח אותו
על כתפו, הסתכל אליי, לתוך עיניי, הסתובב ובקפיצה נעלם בתוך
הטלויזיה.
כשהתעוררתי, ראיתי בטלויזיה את נציג כתה ו2 עונה על שאלתה של
המנחה היפה.
כשהבחור סיים לספר את סיפורו הוא ניגש למזוג לי מיץ אננס.
התבוננתי בטלויזיה וזו נראתה די חדשה, פרט לשריטה אלכסונית ליד
מתג ההפעלה.
נו מה?