הבלונד מצית בעינייך זיקי כוכבים, מרילין;
מי החמצן אופפים אותך
כהילת קדושה.
אמרי לי, אל מי את נושאת תפילותייך?
האם לאל האופיום את מעלה קורבנות, או שמא
משתטחת בפני אלוהי-הכדורים,
ואילו נסים נוספים תבקשי לזמן לך
ובאיזה מחיר

בכל בוקר עולה מעלייך שמש נוסף.
תחתיו אין חדש,
זאת את יודעת: ימייך באים
ושמש נוסף חולף והנה עוד אחד -
הם מצטברים לכדי דליקה, ואת
מכבה אותם עם מרטיני מכוסית עדינת-רגל.
(מעל ראשך הנאה מתאבך העשן, כאילו אינו יודע לאן לפנות עתה)

ערב נוסף האופיום מוחק
דמעותייך מהכרית.
תילי-בקרים נערמים אט אט על
הצלליות שתחת עינייך
ולהבות נדלקות בהן חדשות לפרקים;
עבודת המאפרים נאמנה כתמיד. חיוכך
מסנוור עד כי העיניים
אינן יודעות לאן לפנות, ידייך
מנופפות, עינייך
קורצות בקצב מכני, וישבנך
מסובב את ראשי הגברים
הישר אל קופות הקולנוע.

כל סרט נוסף תולש פיסה מבשרך.
הן משומרות לנצח על מסך הצלולויד
ובאחיזת הפלדה
המוזהבת של האחים וורנר.
כשריסייך מצטעפים אל מחוזות ההזיה, כשרגלייך ממשיכות
לרקוד את הלמבדה כמעצמן,
וכששפתייך נחשפות לחיוך ושערך בוהק והסנטר זקור והחזה זקוף -
גווך הדק מקושת אחורנית כמו מוחזק
ואינו יכול
להירפות

אך ימייך הולכים וניגרים וניתכים יחדיו
ואלילייך כעת דורשים את מלוא כופרך בחזרה.
לך אין זה משנה, ממילא רגלייך הן כעת
אך פקדון חטוב למעוף הרוח בחצאית -

ואת מתפשרת
על מסירת שארי הבשר
שפעם היו גופך,
והם, בתמורה,
שומטים אותך
מטה מאחיזת
העיניים הזו.

הסליחה מראש עם אי-דיוקים היסטוריים.