"היום בחצות יש מטר מטאורים, אני אראה אותך ב"בדולח" רבע שעה
לפני". הוא ניתק והלב שלי החסיר פעימה.
מטר מטאורים זה לא דבר נדיר ביישוב שלנו, זה קורה פעם בשלושה
חודשים בערך וכבר יש לנו שיגרת מטאורים. אנחנו נפגשים רבע שעה
לפני המטר ב"בדולח", קרחת יער יפהפיה וקסומה. הוא מביא שמיכה
ואני שני תרמוסים - אחד עם קפה חזק - חזק והשני עם משקה קוקוס
חם שרק אני יודעת להכין, כי סבא-רבא שלי היה רופא אליל והשתמש
בו כתרופה.
ב- 23:30 יצאתי מהבית, הגעתי ליער ופילסתי את דרכי ל"בדולח".
ככל שהתקרבתי הצמחייה נעשתה סבוכה ופראית יותר ונאלצתי להיאבק
בענפים ששרטו את פניי וזרועותיי. לבסוף הגעתי לקרחת היער
היפהפיה, נושמת אוויר קפוא לריאותיי הלוהטות ונפעמת מיופיו של
המקום החבוי הזה.
כעבור דקה הוא הגיע, עיניו הסגולות-כהות בהקו באפילה. ללא
מילים הוא פרש את השמיכה, הוריד חולצה ונשכב על הבטן. התיישבתי
ליידו ושרטתי קלות את גבו החשוף, משאירה עליו פסים אדומים.
הוא נשכב על הצד, מרוצה. נשכבתי לצידו, מסתכלת על אלפי הכוכבים
שהאירו את השמיים, ניצוצות באפילה. כמו זרים.
עצמתי עיניים ושאפתי מהרוח הקרירה, שנשבה במערבולות סביבינו.
פקחתי את עיניי, השמיים זרועי הכוכבים הסתכלו עליי חזרה.
ואז זה התחיל.
שבלי כוכבים חתכו את השמיים, מטאור אחד חצה את השמיים למשך 10
שניות בערך, משאיר אחריו שובל שהתפוגג למערבולת קוסמית. גשם של
ניצוצות כיסה את צמרות העצים, צובע את גופינו בזהב.
ריחפנו, נגענו בשמיים והם נגעו בנו.

הפעם הראשונה שגילינו את "בדולח" הייתה לפני 3 שנים:
אני רבתי עם ההורים שלי כי עשיתי קעקוע אינדיאני שמשמעותו
"צעקות של מוות". הריב הגיע לטונים גבוהים שבעקבותיהם עזבתי את
הבית בריצה ובבכי, נכנסתי אל היער ולא עצרתי. לאחר שעה של ריצה
ביער הבנתי שאבדתי. הכל סביבי היה חשוך ושרידי הדמדומים
היחידים כבו. הצמחייה הפכה סבוכה ופראית, הרוח טלטלה את העצים,
יללותיהן ונהמותיהן של חיות היער יצאו אווירה מפחידה. רעדתי
מקור ומפחד. עצמתי עיניים וכשפקחתי אותן הנוף לא השתנה.
התיישבתי באמצע החושך על אבן גדולה, הרגשתי משהו זוחל לי על
הצוואר והעפתי אותי בצרחה. לא נתתי לעצמי לבכות וקיבלתי את
העובדה שאני אאלץ להעביר את הלילה ביער ולחזור רק כשיעלה האור.
התכנסתי בתוך עצמי, רועדת קצת פחות, כאשר לפיד וצעקות רמות
פילחו את שלוות הלילה. הרמתי מבט, לא בטוחה אם אני הוזה, חולמת
או מתה.
הוא הביט בי, עיניו הסגולות בוהקות באור הלפיד, משוות לו מראה
פראי ומרתיע. הוא הבחין בפחד שלי והרחיק ממני את הלפיד, חייך
חצי חיוך והושיט לי יד. מהופנטת לעיניו אחזתי בידו. הוא הוביל
אותי את ה"בדולח", בעודו מזמזם מנגינה מוזרה, משתחל בגמישות
בין סבכי הצמחייה. לבסוף הגענו לקרחת היער, הוא כבה את הלפיד
והמקום נשאר מואר מנצנוצי הכוכבים. נשימתי נעתקה לרגע כשהרמתי
את ראשי לשמיים.
הוא נשכב על השמיכה שכבר הייתה שם. התיישבתי לצידו והוא הבחין
בקעקוע שלי, פלט קריאת הפתעה ושאל אותי משהו בשפה שלא הכרתי
לגמרי, אבל הצלחתי לזהות מספר מילים מהספר שקראתי - "ניבים
אינדיאניים עתיקים ושפות קדומות".
עניתי לו שאני לא מבינה את השפה. הוא סימן לי לשכב לצידו
ולהביט בשמיים. מעולם לא ראיתי כ"כ הרבה כוכבים.
ואז זה התחיל.

התעוררתי בבוקר והוא לא היה שם, תהיתי אם הכל היה חלום אבל
כעבור שלושה חודשים הוא דפק על חלון חדרי.
השעה הייתה 03:00 ואני הייתי שקועה בשינה עמוקה.
התעוררתי מטושטשת ובהתחלה נבהלתי קצת, אבל אז נזכרתי בו
וחייכתי. קמתי אליו ופתחתי את החלון. הוא עשה תנועה מוזרה עם
היד, כאילו שירטט מעין חצי עיגול בכריות כף ידו ואז נתן לי פול
של קפה וקרץ. הכנתי לנו תרמוס עם קפה חזק וחזרתי לחדר. הוא
סימן לי לבוא אחריו. נעלתי נעלי בית ולקחתי איתי את התרמוס.
הוא אחז בידי ורץ כמו הרוח. ניסיתי לעמוד בקצב שלו, אבל נפלתי
ושרטתי את הברך. הוא הרים אותי והמשיך לרוץ, מתעלם מהקושי
שלי.
הגענו ל"בדולח". הוא פרש את השמיכה, הוריד את החולצה ונשכב על
הגב. נשכבתי לצידו.
"את יודעת", הוא אמר במבטא מוזר, "מטאור הוא לא באמת כוכב
שנופל, אלא רק חתיכה קטנה מאד של כוכב. אם זה באמת היה כוכב
שנופל", הוא הפסיק לרגע והסתכל עליי, "... אז זו תהיה בעיה."
חייכתי אליו, רציתי להגיב אבל זה משהו שכבר ידעתי. לגמתי
מהקפה, הרוח נשבה במערבולות קטנות, הצלבנו אצבעות
ואז זה התחיל.

במשך שלושת החודשים הבאים לא הפסקתי לחשוב עליו, רציתי שהוא
יבוא ואפילו חיפשתי אותו ב"בדולח", אבל הוא לא היה שם. עשיתי
קעקוע אינדיאני חדש שמשמעותו "מטר מטאורים" ודמיינתי לעצמי מה
תהיה תגובותו.
ביררתי מתי יהיה מטר המטאורים הבא. באותו יום נשארתי ערה
וחיכיתי לו. לשמחתי, הוא הגיע ב-02:05 עם שמיכה ופול קפה.
הכנתי לנו תרמוס אחד עם קפה חזק-חזק ואחד עם משקה קוקוס חם -
מתכון מיוחד שעובר בדורות במשפחה שלי.
רצנו ל"בדולח" וישבנו קרובים-קרובים, הוא אהב את המשקה קוקוס
והבטחתי לו שבכל פעם שנשב שם יחד אני אכין לו כזה. הוא אמר לי
שמעכשיו הוא לא יוכל לבוא לקחת אותי מהחדר כי זה מסוכן מדיי,
אז נתתי לו את הטלפון שלי. שאלתי אותו איך זה שיש לו עיניים
סגולות והוא אמר לי שגם לסבא שלו יש כאלה עיניים ושזה בכלל לא
נדיר בשבט שלו. סבא שלו אינדיאני. סיפרתי לו על סבא-רבא שלי
שהיה רופא אליל.
התרמוס נפל, והתיישבתי לרגע כדי להרים אותו ואז הוא ראה את
הקעקוע החדש שלי. הוא העביר עליו את אצבעותיו הקרירות ועיניו
נצצו. גם השמיים נצצו, קרצו לרגע
ואז זה התחיל.

הפעם חלפו ארבעה חודשים עד ששמעתי ממנו שוב. הוא התקשר ואני
נשטפתי צמרמורות. "היום יש מטר מטאורים ב- 02:20. תהיי שם שעה
לפני" וניתק.
ב- 01:15 כבר הייתי שם, כ"כ התגעגעתי אליו. הוא הגיע עם זוג
חרבות מוזרות למראה. "אני רוצה ללמד אותך להילחם".
על אף הפתעתי לא סירבתי. הניצוץ שהבזיק בעיניו כשאחז בחרב
הלהיב אותי. בהתחלה הוא לימד אותי מהלכים פשוטים, את חוקי
היסוד. מרגע לרגע הרגשתי שאני שולטת בחרב יותר. הוא ניראה
מרוצה והתחיל להיות יותר תזזיתי. נלחמנו ברעש, פשטנו שכבות.
הוא פגע בזרועי והיא החלה לדמם. הסתערתי עליו וחתכתי את רגלו
קלות. שנינו היינו שטופי זיעה ומשולהבים, דמינו נצץ באור כסוף
לאור הכוכבים. החרבות היכו זו בזו, התקרבנו, מפעילים לחץ זה
לעבר זו, חרבו נשקה לכתפי
ואז זה התחיל.

מאז נפגשנו פעמיים בשבוע, התאמנו וכבר הרגשתי שליטה כמעט
מושלמת בחרב. עברנו לכידון ומקלות. אני העדפתי את טכניקת
הלחימה של מקלות, היא הייתה אלגנטית יותר למרבה ההפתעה. יום
אחד הוא בא עם קעקוע כמו שלי ("מטר מטאורים") שסביו עשה לו.
האימונים בימים הגשומים היו האהובים עליי, כאשר הזיעה נמהלה
בגשם ואדים יצאו מגופינו, מההתנשפויות שלנו והנשימות הקצובות.
"מחר... ב- 03:10 מטר... מטאורים...", הוא התנשף בין מכה למכה.
"תהיי פה רבע... שעה לפני. סיימנו עם הלחימה". הוא זינק והעיף
את החרב מידי, הפיל אותי על האדמה וכיוון אותה לצווארי. "אל
תשכחי את הקוקוס שלי."
לא סיפרתי עליו ועל המקום שלנו לאף אחד. הוא היה שלי, וכך גם
ה"בדולח" ומטר המטאורים.
הגעתי ל"בדולח" חצי שעה לפני המטר. הוא כבר היה שם עם שמיכה
פרושה. כשהגעתי הוא הוריד את החולצה. "אני רוצה שתשרטי אותי
בגב. אבל לא בהגזמה". הוא ביקש ונשכב על הבטן.
"אני לא מבינה מה אתה רוצ..."
לפני שהספקתי להשלים את המשפט הוא הסתובב, תפס אותי והסתכל לי
בעיניים. "תורידי את החולצה".
הורדתי אותה.
הוא הצמיד אותי אליו וליטף את גבי באצבעותיו, בהתחלה חלש.
זרמים מקפיאים חשמלו אותי, אט-אט הוא החל להשתמש בצפורניים, עד
שחשתי בזרמים שהתלהטו והכאיבו לכל גופי.
הוא הפסיק. "ככה אני רוצה".
הוא נשכב על הגב ושרטתי אותו קלות. הוא נשם בכבדות ואז הסתובב
אליי.
הבטתי בעיניו, אפינו כמעט נגעו אחד בשני כאשר לפתע הבזק זהוב
השתקף בסגול-עיניו. הרמנו ראש
ואז זה התחיל.

בפעם האחרונה שהיינו שם הוא אמר לי שהוא ילמד אותי קסם עתיק
שסבא שלו לימד אותו. הוא אמר לי שכדי שזה יצליח אני צריכה
להתאמץ ממש ממש חזק.
הוא אמר שבגלל שהמטר שלנו כבר כ"כ הרבה זמן, עכשיו גם אנחנו
שלו. ושכמו שהכוכבים באים אלינו, אנחנו יכולים להתקרב אליהם
עוד קצת.
"ריחוף קוסמי", הוא לחש.
"בהתחלה תעצמי עיניים, תנסי לראות את הניצוצות מבלי לפקוח את
העיניים. כשתיווצר בראשך תמונה ברורה של מה שראית כאן בעבר,
יתחיל השלב השני".
הקשבתי בדריכות, הלב שלי השתולל.
"ואז תצטרכי להרפות הכל, את הרגליים, הידיים, הבטן, הראש. הכל
חוץ מהמחשבות. תתרכזי בשמיים ובכוכבים. כשזה יקרה, את תדעי".
"מוכנה?", הוא שאל.
ואז זה התחיל.
עצמתי עיניים. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי, התרכזתי חזק
ורוקנתי את ראשי מכל המחשבות מלבד המטר שלנו. ניצוצות, שובל
כסוף...
הרפיתי הכל. רגליים, ידיים, בטן, ראש, נשימה... נשארתי ממוקדת
בכוכבים שלי, ידעתי שעיניי סגורות, אבל מחזה הכוכבים הנופלים
עטף אותי.
האצבעות שלנו רפו, ניתקנו וחשתי איך אני עוזבת כל אחיזה.
הרגשתי כאילו אני נופלת כלפי מעלה. לא מרחפת, נופלת.
פקחתי את העיניים.
שבלי כוכבים חתכו את השמיים, מטאורים חצו את השמיים, יוצרים
בשובליהם הצטלבויות שהזכירו לי את קרב החרבות שלנו. גשם של
ניצוצות כיסה את צמרות העצים, צבע את שפתינו בזהב, את הריסים,
את הנשימה.
ריחפנו, נגענו בשמיים והם נגעו בנו.

ואז זה ניגמר.